בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

נס בתנור

לפתע שמע הילד קול חבטה עמום ומיד אחר-כך קול ריצת רגליים מתרחקת. מתוך סקרנות התקרב אל השק, והבחין ביד קטנה מבצבצת מתוכו..

 שאלה בפורום: התפרצויות זעם אצל ילד בן 7

אבא שלי זכרונו לברכה, הרב שמואל טוביאס, היה רב בפיאטרא-ניאמץ ברומניה. הוא היה תלמיד-חכם ושקדן מופלג, בקי בארבעת חלקי שולחן-ערוך. עוד לפני חתונתו הוסמך לרבנות ולאחר מכן אף לדיינות.

אימא ז"ל עשתה כל שביכולתה שלא להפריעו מתלמודו, ולא הניחה לו לגעת בעבודות הבית. היא עשתה לבדה את כל העבודות הקשות, ובכלל זה הסקת תנור החימום, מלאכה שדרשה מאמץ וזמן.

שונה היה הדבר פעם אחת בשנה – לפני כניסת חג-הפסח. אז היה אבא טורח בעצמו על הסקת התנור. הוא היה מנקה אותו משיירי הרמץ, קוצץ במו-ידיו את העצים לגזירים קטנים ואחר – כך מעלה את האש בתנור.

מראהו של אבא, מנקה את התנור בערב חג-הפסח, נחקק בזיכרוני היטב, משום חריגותו. אני זוכר כי הדבר הפליא אותי מאוד. לא הבנתי למה ראה אבי לנכון להקפיד לעשות דווקא מלאכה זו בעצמו.

יתרה מזו, גם בשנים )המעטות( שבליל-הסדר שרר מזג-אוויר נוח, היה אבא מסיק את התנור בבית. כשהיינו, הילדים, שואלים אותו לפשר הדבר, לא השיב תשובה מלאה. לפעמים אמר: אנחנו חייבים לעשות זאת, בגלל מעשה שאירע במשפחתנו.

יום אחד נפתרה החידה, ואבא סיפר לנו את המעשה:

הדבר קרה עשרות שנים קודם לכן, בבית סבו של אבא, שהתגורר באחת מערי רומניה. פעם אחת, בליל-הסדר, יצא אחד הילדים לחצר הבית ל'שירותים', שבאותם ימים מקובל היה להתקינם מחוץ לבית.

בעודו בחדר-השירותים, שמע לפתע הילד קול חבטה עמום ומיד אחר-כך קול ריצת רגליים מתרחקת. הילד יצא לחצר ומיד זיהה שק מוטל ליד הגדר. מתוך סקרנות התקרב אל השק, ואז הבחין ביד קטנה מבצבצת מתוכו. מבוהל עד עמקי נשמתו רץ הילד לתוך הבית וסיפר על כך למסובים.

למשמע דבריו השתררה בחדר דממת-מוות. חיוורון עז עלה על פני הנוכחים. משמעות הדברים הייתה ברורה לכול. עלילות-דם עדיין היו חזון נפרץ באותן שנים. המון העם הנוצרי האמין בכל ליבו כי היהודים שוחטים ילדים נוצרים כדי לערבב את דמם בבצק המצות. אנשי הכנסייה וסתם שונאי-ישראל נאלחים, דאגו להזין מעת-לעת אמונה זו בהשליכם גוויות של ילדים נוצרים לחצרות היהודים.

ברגליים כושלות קמו הכול מהשולחן ויצאו החוצה כדי להיווכח במו-עיניהם באמיתת סיפורו של הילד. סבו של אבא עמד על סף איבוד עשתונות. "אבוי לנו, מה עושים! מה עושים!", קרא בקול רועד.

הסבתא הייתה אישה רבת-תושייה וחזקת-אופי. בלי לאבד שנייה מיותרת תפסה את השק ורצה איתו אל תוך הבית. כשכולם חזרו פנימה, הבחינו כי האש בתנור גדולה מן הרגיל וכי הסבתא מוסיפה עוד ועוד גזירי-עצים לאש.

האש הגדולה חיממה את החדר מאוד, אך כעבור זמן חזרה לגודלה הרגיל. הסבתא אמרה: "נוסיף לערוך את הסדר כאילו לא אירע דבר".

חצי שעה לאחר מכן עלו ובאו מהרחוב קולות רעש והמולה. כעבור דקה נשמעו חבטות ובעיטות משער החצר. כשנפתח השער, פרצה פנימה חבורת שוטרים וקבוצה נוספת של צעירים, מבטי-רצח בעיניהם.

הם עברו בכל הבית והפכו כל חפץ וכל רהיט. חיפשו בחדרים, חיטטו בארונות, עברו למחסן, אך לא מצאו מאומה. בתום החיפוש עזבו את הבית בפנים אומרות פליאה ואכזבה.

המתח שמילא את חלל הבית, התפוגג אט-אט, ובני המשפחה יכלו להתרכז באמירת ההגדה ובסיפור יציאת מצרים. הם ידעו שנס גדול קרה להם – נס שבדיוק ברגע השלכת השק יצא הילד לחצר, ונס שהסבתא ידעה לגלות תושייה וזריזות.

מאז נהגו במשפחתנו להסיק לקראת כל ליל פסח את התנור. עד כאן סיפורו של אבא, שפתר לנו את החידה.

בימי ילדותי בפיאטרא-ניאמץ, לפני ארבעים-חמישים שנה, כבר לא היו עלילות-דם מהסוג המקורי, אבל אני זוכר היטב כי בבית-הספר הקומוניסטי שבו למדתי, כשהייתי מציע לחבריי לטעום מהמצה שלי בפסח,, היו מעווים את פניהם ואומרים בביטחון גמור שדם נוצרי מעורבב בה.

לאחר שהקמתי משפחה (בפיאטרא-ניאמץ) אימצתי את מנהגו של אבי, להסיק בכל ערב פסח את התנור. בשנת תשכ"ד עלינו לארץ וגם כאן דאגתי שבמקום עריכת ה'סדר' יהיה תנור מוסק. כעבור כמה שנים שרר בערב פסח שרב כבד, ולא היה אפשר להוסיף גם תנור. באותה שנה הפסקתי את המסורת של הסקת תנור בערב פסח.

במקום זה, כשאנו קוראים את הזוהר (לפני 'הא לחמא עניא'), האומר כי חובה על האדם לפרסם את כל הניסים שעשה הקב"ה, אני חוזר ומספר את סיפור הנס שאירע במשפחתנו בליל חג-הפסח בשנים הרחוקות ההן.

(תודתנו למספר הסיפור, הרב יואל טוביאס, שיכון ו, בני-ברק)

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מערכת האתר

השאירו תגובה