הרכבת נוסעת, עמוסה מאות בחורים מבודפשט, אשר 'גוייסו' למחנות-עבודה. כולם מצויידים בתרמילי-גב ובארגזים גדולים. הצפיפות גדולה. אין מקומות ישיבה. עומדים גם במעברים. הרעש גדול.
הרכבת עוצרת ואנו יורדים. חיילים במדים מחכים לנו, ופוקדים עלינו להסתדר בשלשות לצעידה מסודרת למחנה בקצה השני של העיר, מרחק של כמה קילומטרים. אנו מגיעים למחנה בשעה מאוחרת בלילה. על-אף העייפות הרבה קשה להירדם. מתגעגעים הביתה ולחיי החופש שנגוזו. חוששים מהבאות.
עבודתנו הייתה סלילת כביש מתפתל במעלה ההר. העבודה החלה בשמונה בבוקר והסתיימה בארבע אחר-הצהריים. בתום העבודה ירדו הכול לארוחת צהריים לפני המטבח שלרגלי ההר. גם אנחנו, שבעה יהודים שומרי מצוות, שלא טעמנו מהמזון המבושל – 'הכשרים', קראו לנו – ירדנו עם החברים, לקבל את מעט האוכל שיכולנו לאכול (לחם, ריבה וכדומה).
זה קרה ביום הרביעי לשהייתנו במחנה. בצהריים, כאשר הפלוגה הלכה לקבלת ארוחת הצהריים, טיילנו, 'הכשרים', במחנה. והנה אנו שומעים צעקות – קוראים בשמותינו: "בואו! בואו מהר!". רצנו לעבר הקוראים.
"מה קרה?", שאלנו. "ייקחו אתכם למסעדה כשרה בעיר", ענו. "יופי", שמחנו בליבנו. הגענו למטבח. הממונה על המטבח – שמן, שחרחר, ממוצא צועני – יוצא לקראתנו ושואל: "האם כולם כאן?". "כן", ענינו. "הסתדרו מאחורי המטבח ומיד אבוא אליכם", הוא פוקד עלינו. לא חשדנו במאומה.
האחראי שב אלינו. "האם אתם 'הכשרים'?", שאל ומיד החל לצעוק: "האוכל שלי לא טוב בשבילכם? ידיי אינן נקיות דיין בשבילכם?!". היינו טירונים מבוהלים. "אדוני המדריך", פניתי אליו בהכנעה, "לא מדובר כאן בשאלה של טעם או ניקיון, אלא בעניין דתי!".
"מה?!", צווח עליי, "אתה עוד מעז פניך לדבר?! אני אראה לכם! בואו אחריי!". הוא הוליכנו אל מאחורי המטבח, פניו מפיקות כעס וחימה, ואנו משתאים מה הוא זומם לעשות לנו. האיש העמידנו לפני ערמת גזרי-עצים להסקה. אורך כל גזר – כמטר. הוא ציווה על כל אחד ואחד מאיתנו להרים גזר-עץ ולהחזיקו בידיים מורמות לפנים בגובה הכתפיים.
כעבור דקות אחדות הרגשנו שאין אנו מסוגלים עוד להחזיק מעמד, אך הצועני עומד ומשגיח בשבע עיניים לבל נוריד את הידיים ולבל נכופפן. אחר-כך גיוון את תרגילי העונש כיד הדמיון הטובה עליו. העניין נמשך כארבעים דקות רצופות.
ושוב ריכז אותנו לפני המטבח. היינו בטוחים שעכשיו אנו עומדים לפני הגרוע מכול – כעת יכריח אותנו לאכול את ארוחת הצהריים! אך על זה, כנראה, לא חשב. הוא ציווה עלינו להסתדר בשורה אחת, עבר לפנינו כשהוא מביט בנו בשמחה-לאיד מהולה בבוז, ולבסוף אמר: "עליכם לכתוב חמישים פעם: 'אוכל נוצרי חייבים לאכול'".
התפזרנו מתוך שמחה אמיתית כי ניצלנו ממאכלי הטרפה. מה יהיה הלאה? חשבנו. תשובה של ממש לא הייתה לנו, אך בטחנו בה' וקיווינו לישועתו.
בימים הראשונים לשהייתנו במחנה עדיין לא היה עניין האוכל בעיה חמורה. הבאנו עמנו מעט מזון מהבית. אך כעבור שבוע ימים "כילינו לאכול את השבר" ונותרנו רעבים. "מה נאכל מעתה?", ניקרה במוחנו השאלה.
הסתובבנו ליד האוהלים ובכלינו לחם יבש בלבד. אחד החברים ביטא בקול רם את מחשבות כולנו: "מה נעשה? מה יהיה איתנו? מה נאכל?". עניתי לו, ספק בהלצה ספק ברצינות: "הקב"ה יכול לעשות לנו נס ולשלוח לנו אוכל גם על-ידי אליהו הנביא!".
טרם כיליתי את דבריי והנה אנו רואים דמות אדם נמוך-קומה, העולה לקראתנו במעלה ההר ושני סירים בשתי ידיו. אנו משתאים למראהו ובליבנו מתחזקת התחושה המרטיטה כי אכן זה אליהו הנביא! הרגעים שעברו היו מלאי ציפייה מתוחה.
בהגיעו אלינו ראינו לפנינו יהודי מזוקן, קרפטי-רוסי טיפוסי. "שלום עליכם, יהודים!", קרא לעברנו. "מי הוא הירשפלד?".
"אני הוא", עניתי, וסקרנותנו והשתאותנו גוברות והולכות. האיש מניח את הסירים (באחד מרק שעועית, בשני תפוחי-אדמה). "אכלו, יהודים, אכלו!", הוא אומר. על שאלתנו "איך הגעת לכאן? איך ידעת שאנחנו פה?", אין הוא עונה, אלא חוזר על שלו: "אכלו, אכלו".
אכלנו בתיאבון רב, לאחר שמזון מבושל וחם לא בא לפינו זה כשבועיים. רק לאחר שסיימנו לאכול גילה לנו האיש מיהו וכיצד הגיע אלינו. שמו היה ישראל נידרמן. הוא קיבל מכתב מאבי ז"ל, ובו בקשה לספק אוכל לבחורים במחנה הסמוך לכפר מגוריו. אחר-כך נודע לנו עוד, כי אבי התקשר ל'לשכה המרכזית ליהדות הונגריה' בבודפשט (ארגון-הגג של הקהילות האורתודוקסיות במדינה) כדי לקבל את הכתובת של הקהילה המקומית או של יהודי הקשור עם הלשכה.
ישראל נידרמן הוסיף לספק לנו מזון חם ומבושל במשך כל אורך שהייתנו במחנה-העבודה. הוא הציל את נפשנו ממש. אליהו הנביא הוא כנראה לא היה, אבל שליח ההשגחה העליונה – היה גם היה.
(לעילוי-נשמת גיבור המעשה, ר' מאיר-יהודה ב"ר צבי-דב הירשפלד ז"ל, שנפטר בכ"ה בניסן תשס"ד)
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
