ימי האבל של בין המצרים מחדירים לתודעת הצעיר והמבוגר, טוב יותר מכל התכניות החינוכיות, את תחושת השייכות לעם היהודי ולמורשתו. אין לנו גאולה אחרת
ימי בין המצרים, ימים המנקזים לתוכם את כל סאת סבלו של העם היהודי במרוצת הגלות. מדי שנה בשנה, בבוא הימים האלה, עוטה רוח אחרת את הרחוב היהודי. חתונות אינן מתקיימות, תזמורות אינן מנגנות, בני-אדם אינם מסתפרים, מורים נוהגים יתר רכות בתלמידיהם. מערכת שלמה של הלכות מעניקה אופי אחר לימים האלה.
בתקופה הזאת אנחנו עוסקים לא רק באבל ובצער. התעוררות גדולה לענייני המקדש מורגשת בציבור. לומדים את הלכותיו והוגים במשמעותו ובציפייה לבנייתו המחודשת. גוברת ומתעצמת האמונה וההשתוקקות לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו. כל זה – מתוך הרגשת קשר ישיר לימים ולמאורעות שהתרחשו לפני כאלפיים שנה.
עבר, הווה ועתיד
בעולם המהיר של היום קשה להבין זאת. אנו חיים בדור שבו אין דבר ישן יותר מהעיתון של אתמול. דברים שהרעישו עולמות אך לפני שבוע, כבר שייכים למחלקת המחקר של ההיסטוריה. זה דור שבו חיים את ההווה, את הרגע, את העכשיו.
הדור שלנו כבר כמעט שכח את האסון האיום שנחת על העם היהודי. על זרועם של האבות והאימהות עדיין חקוק המספר הכחול, והבנים כבר שוכחים הכול, נוסעים לטייל באותה ארץ ארורה רווית דם יהודים, קונים את תוצרתה בנפש שוקקה, ואינם מבינים מה יש עוד להתעסק בפשעי המלחמה וכיוצא-בזה. מה פתאום להתאבל עכשיו על דברים שקרו לפני אלפיים שנה?
אבל לעם היהודי היגיון משלו ואורך-רוח משלו. הוא לא שכח ולא ישכח, משום שהוא קשור עם הקב"ה שאין שכחה תחת כיסא כבודו. העם היהודי זוכר וחי את העבר כמו את ההווה. הכול אצלנו מקשה אחת של חיים: עבר מתחבר עם ההווה, ושניהם יחדיו יוצרים את העתיד.
בנקודה זו טמון אחד מסודותיו הגדולים של העם היהודי, או אם תרצו: סודו של החינוך היהודי. רבים מבכים את הנוער ואת הדור הצעיר הגדל בלי שורשים יהודיים עמוקים. ניסיונות רבים ומגוּונים נעשו כדי להעמיק בקרב בני-הנוער את הזיקה ליהדות, לעם היהודי, לארץ-ישראל – בלי הצלחה יתרה. אבל יהודים שחיים על-פי הרוח המקורית של היהדות, אינם נזקקים לפתרונות של הנשמה מלאכותית; זיקתם לערכי היהדות טבעית ומובנת מאליה.
אין גאולה אחרת
ימי האבל של בין המצרים מחדירים לתודעת הצעיר והמבוגר, טוב יותר מכל התכניות החינוכיות, את תחושת השייכות לעם היהודי ולמורשתו. יהודי שחי שלושה שבועות בשנה בדרך שונה וחריגה, בגלל זיכרון החורבן, אינו זקוק להטפות של ’תודעה יהודית’ ולשינון פרקי היסטוריה כדי לחוש שייכות לעברו ולעמו.
ימי בין המצרים הם חלק מתוך מערכת כוללת שבה העבר קם לנגד עינינו ונהפך למציאות חיה ונושמת. יהודים חיים בכל שבוע עם ’פרשת השבוע’. הם חווים מחדש את המסופר בפרשה. בריאת העולם, תיבת נוח, האבות, יציאת מצרים, מתן תורה, נדודי ישראל במדבר, המרגלים, מחלוקת קורח, מזימות בלק ובלעם, קנאותו של פינחס – כל אלה מתחילים לחיות חיים חדשים במוחם ובליבם של היהודים הלומדים והקוראים את פרשת השבוע. גם הילדים הקטנים, השבים מבית-ספרם, מספרים בסעודות השבת את סיפורי פרשת השבוע ששמעו בכיתה. חיים כאלה מצמיחים שורשים טבעיים וחזקים.
גם אחרי אלפיים שנה אנו מוסיפים להתאבל על חורבן בית-המקדש, כי אין לנו גאולה אחרת ואין לנו חיים אחרים. הגאולה האמיתית של העם היהודי היא בואו של משיח-צדקנו ובניין בית-המקדש השלישי. האבל בימי בין המצרים מזכיר לנו את הציפייה האמיתית, ומי שמצפה – מובטח לו שגם יגיע אל היעד.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
