בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

בשביל לקבל צריך לתת

היא היתה חיילת בצוות הווי ובידור של חיל הקשר, בעלת עסק מצליח, עצמאית ומבוססת, עד שיום אחד החליטה לשמור שבת. זה היה קשה, רווי נסיונות קשים מנשוא, אבל היא התמודדה עמם בכוחות נפש על טבעיים. מאבקים אלה לוו במוטו “בשביל לקבל צריך לתת”, וכשהיא נתנה - היא קיבלה

בפעם הראשונה שעמדה איילת אקבייב להדליק נרות שבת בפמוטי הזכוכית שקיבלה מאמה, מצאה עצמה מתפללת ומבקשת על זיווג – על הזיווג האמיתי.

“לא יודעת מאיפה באה לי התפילה הזאת” היא אומרת. “הייתי כבת 20, חיילת בצוות הווי ובידור של חיל הקשר; בעלת עסק מצליח, גרתי בדירה משלי, היה לי רכב פרטי, כסף, חברים, מה אני צריכה יותר מזה?!”.

נרות השבת האירו מתוכה באותה שעה. למרות שניהלה חייה לפי מיטב הבנתה, נמשכה אל השבת שגילמה בעיניה את סודו הקסום של האושר. באותו זמן, היה זה לקראת סוף שירותה בצה”ל, החזיקה עסק רווחי ומצליח של מופעי שירה וריקודים לאירועים שונים.

באחד הימים פנה אליה זוג ידידים שאף הם עסקו בארגון אירועים, והציעו לה להשתתף בהופעות התנדבות בבתי רפואה. היא רצתה להשיב שהיא איננה מופיעה ללא תשלום, אך להפתעתה מצאה את עצמה משיבה בחיוב. “הייתי בתקופה של התבוננות עצמית שנבעה מהארה נפשית פנימית. הרגשתי פתיחת הלב להרבה דברים שקודם לא רציתי לחשוב עליהם”.

כשיצאו מבית הרפואה ישבו יחד לשתות משהו, ואיילת שמה לב שמזה זמן הבחור מקפיד ללכת עם כובע קסקט על הראש.

למה אתה עם כובע הקסקט הזה על הראש כל הזמן? שאלה.

זה כיסוי ראש – ענה.

מה זאת אומרת כיסוי ראש?

כן, אני גם שומר שבת, מניח תפילין…

מה השטויות האלו? הגיבה בחוסר אמון.

כן – השיב בשלווה – למדתי שבשביל לקבל צריך לתת.

“כשהוא אמר את המשפט הזה, הבנתי שהוא לא אמר את זה מתוך ראיה אגואיסטית בבחינת ‘אני אחבוש כיפה כדי שה’ יתן לי…’, הבנתי שיש משהו פנימי בדברים שלו, משמעות שעוררה בי כבוד. למרות זאת, לא נתתי לדברים להפריע לי, ומהר מאוד המשכתי בחיי השגרה הצבאית”.

באחד מסופי השבוע באותה תקופה, נסעה איילת עם חברות לטבריה. מוקפת בחברותיה, מתענגת על השלוה והיופי שנפרסו לעיניה – ים כינרת עטור שביבי זהב של קרני השמש האחרונות, רגעים לפני כניסת השבת; שמיים תכולים מוארים ברכות – הנה באה שבת מנוחה. הגליל עטה הוד שבתי קסום.

“באווירה קסומה ומרוממת נפש זו” – מספרת איילת – “הבטתי על החיים שלי בתחושת סיפוק והתפעלות: יש לי בית, רכב, אני בחורה עצמאית, מרוויחה את הכסף שלי בכוחות עצמי, ובעצם – יש לי הכל! הרגשתי שלימות. רגשי אושר הציפו אותי. מצאתי את עצמי אומר לה’ ‘איזו מתנה נתת לי. אני שמחה על כל מה שנתת לי!’

“באותו רגע נזכרתי במשפט ששמעתי ‘בשביל לקבל צריך לתת’. הדבר ניער אותי משלוותי והוציא אותי מההרהורים בהם שקעתי. קמתי בנחישות, עזבתי את החברות שלי ויצאתי החוצה.

“התחלתי לצעוד ברגל לכיוון הכינרת. השמים מוצפים כוכבים. כשישבתי על החוף שהיה מלא בשברי זכוכית לא הרגשתי אפילו שנחתכתי, הייתי כולי בתוך יפי היקום שהקיף אותי. לראשונה התחלתי לדבר עם הקב”ה, ‘מה זאת ההרגשה הנפלאה הזאת שאני מרגישה שמציפה אותי עד כדי חנק?’…

“שוב חדר לתודעתי המשפט ‘בשביל לקבל צריך לתת’. באותו רגע הבטחתי בקול רם: אני מבטיחה לשמור שבת!

“את השבת הבאה עשיתי אצל הורי. כשעמדתי בסלון, שלחתי יד באופן אוטומטי להדליק את מתג החשמל, אך פתאום היד שלי כמו קפאה במקומה; להדליק או לא להדליק? מחד – זכרתי את ההבטחה שלי; מאידך – ידעתי שאם אני לא מדליקה כעת את המתג הקטן הזה, אני מתחילה עם דבר שאין לו סוף ואין ממנו חזרה. פחדתי. ידעתי שזו האמת ובכל זאת פחדתי.

“עם הזמן פסקו הבילויים בשבת. הכל נראה לי ריקני וחסר תכלית. כשחברותיי השתלבו באווירה ההמונית, אני רקמתי לי חלומות על בית ומשפחה עם בן זוגי האמיתי. כך מצאתי את עצמי בודדה ומדוכאת מדי ערב שבת. מה עושים בבית לבד? הורי צפו בטלוויזיה ואני הסתגרתי בחדר. הרגשתי לבד. לא היה לי אדם שיכולתי לשתף אותו במה שעובר עלי.

“לאחר שהשתחררתי מהצבא, אמרתי לעצמי – צריך לעשות משהו עם החיים, ללמוד, להתקדם. החלטתי לפתח את כישרון המשחק שלי. נרשמתי לבית הספר למשחק “בית צבי” ברמת גן. כבר בסימסטר הראשון של שנת הלימודים קיבלתי את התפקיד הראשי בהצגה של בית הספר. נבחרתי גם לשחק בסרטון פרסומת קצרצר, ולקראת סוף השנה שוב קיבלתי את התפקיד הראשי במחזה שהועלה בביה”ס.

“שבועיים לפני הצגת הבכורה, הכריז המורה את לוח הזמנים של ההופעות: הצגה ראשונה ביום שישי אחר הצהרים, הצגה שניה ביום שבת, הצגה שלישית ביום ראשון.

“כבר ביקשו ממני פעם שאעשה חזרות לסרטון בשבת, וסירבתי וזה עבר בשלום. הפעם הרגשתי כי עושים לי נסיון רציני משמים. חשבתי לעצמי מה עדיף: הקב”ה או בית צבי?!

“נשמתי עמוק ואמרתי למורה שאינני יכולה להופיע בשבת. הייתי מפוחדת וגם כועסת בתוכי. המורה לא האמין למשמע אוזניו, ואני חזרתי על דבריי באומץ, בקול מאושש עד כמה שאפשר.

“לכי למנהל!” אמר בכעס. הלכתי למנהל, וזה שלח אותי למורה אחר ומשם שוב למנהל. זה כותב וזה כותב ואף אחד לא אומר דבר. עברו מספר ימים ושוב ניגשתי למורה. “יש לך שתי אפשרויות, או שאת עושה את ההצגה בשבת או שבמקומך תכנס תלמידה משנה ג’ ואין לך מה לחפש בבית הספר שלנו”.

“ניסיתי להתווכח אתו, והוא ענה בציניות ובחוסר סבלנות.

“הרגשתי מבולבלת ומטולטלת. ‘מה אתה רוצה ממני ה’?’ אמרתי לקב”ה. ‘מצד אחד נתת לי את “בית צבי” ופתאום אתה רוצה לקחת את זה ממני?’

“באותה תקופה ‘גיליתי’ שיש לי דודה חב”דניקית – הגב’ אורלי חפץ. זכרתי ערב אחד בילדותי כשבאה לבית הורי יחד עם בעלה; הם ישבו אז עם הגב לטלוויזיה, ודיברו על יהדות. אותו ערב הותיר בי רושם חזק. זכרתי שהם היו חרדים אבל קלילים ונעימים, לא מלחיצים.

“כעת יצרתי עמם קשר. הדודה הייתה מקשיבה לשאלות, ההתחבטויות וההתלבטויות שלי, ומשיבה לי בנעימות כשהיא מביאה דברים מספר התניא, תשובות שהדהימו אותי, כיצד מישהו ידע במדוייק כל כך את כל מה שעובר בנפש שלי…

“אני לא מבינה, אמרתי לדודתי, מצד אחד הדת כה מקרבת, ומצד שני רוצים להעיף אותי מ”בית צבי”. היא הסבירה לי שזה נסיון, וכי גם אברהם אבינו עבר נסיונות. שמעתי את דבריה וחשבתי שהיא רוצה רק להכניס אותי לחמולה הדתית שלה…

“הייתי צריכה לתת תשובה סופית לבית הספר. חשבתי לעצמי שאם אסכים להשתתף בהצגה בשבת, איזו מילה תהיה לי כבן-אדם לאחר כל הרעש שעשיתי? לא הייתי מסוגלת לומר ‘טוב אתם צודקים אני אוותר על השבת בשבילכם’, אז גייסתי את הנפש “הבהמית” והחלטתי בפרנציפ שלא אעשה את ההצגה בשבת!

“לאחרי כמה ימים שאל אותי המורה לגבי החלטתי. השבתי שאני לא עושה הפקה בשבת. כעבור רגעים היה המורה על קו הטלפון. הוא היה נחרץ: ‘קחי את הדברים שלך ועופי מבית הספר’, אמר. ‘אין בעיה’. השבתי. לקחתי את הדברים שלי, יצאתי ובכיתי כל הדרך. למרות ההרגשה הקשה, ידעתי שסולקתי בגלל סיבה טובה.

“אמא שלי קיבלה את זה בתדהמה: “000, 0 1שקל הלכו בחינם”. אבא לעומת זאת קיבל את הדברים בקור רוח האופייני לו ובחיוך מבין. אני הרגשתי מתיקות גדולה וסיפוק. ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון, למרות שזה היה ממש “מסירות נפש”.

מצוקות ותהפוכות נפש רבות עברה מאז איילת, הרבה ניסים חוותה, הרבה התקשרויות נפלאות ומיוחדות עם הקב”ה, גילויים קטנים שהאירו לה את הדרך, התירו את הקשרים והבלבולים, וסללו בלבה את הדרך אל האושר.

“באחת הפעמים התבטאה המצוקה שלי בצורה פיזית קשה ובלתי נסבלת. הרגשתי מועקה נוראה שאחזה בי ולא הניחה לי כמה ימים. כאילו הר היה מונח עם כל כובד משקלו על הלב שלי, מכביד מעיק וחונק עד שבקושי יכולתי לנשום; כדור פלדה מילא את חלל הלב, עד ששיוועתי ללב חדש. ביקשתי מה’ סימן שהוא שומע ומקשיב לי.

“באחד השבתות, לאחר שהדלקתי את נר השבת שלי בקערת הנרות המשפחתית, הלכתי לישון כשלפתע התעוררתי לקול רעש סופה. היה זה ליל קיץ והחלונות בבית הורי היו פתוחים. כשנכנסתי למטבח ראיתי שכל הנרות כבו חוץ מנר אחד – הנר שלי. הרגשתי שזה הסימן שלי שה’ שומע אותי.

“אותו רגע חשתי תהליך של התנקות מוחלט. בבת אחת ניתקתי מהעבר שלי, מהמחשבות על “בית צבי”, מהמשיכה לעולם התיאטרון. הרגשתי שהגעתי למקום האמיתי שלי. חשתי שברגע זה ממש התגלה בי פתאום חוט של אור, חוט שקושר אותי ישירות לקב”ה”.

“כעבור תקופה הציעה לי דודתי שידוך עם בחור בשם גיל. אמרו לי שהוא מתקרב ליהדות. רציתי מישהו קליל שלא יקשה לי עם איסורי הדת שלו. כשהגעתי לפגישה, ראיתי מרחוק בחור גבוה עם זקן, כיפה שחורה, חולצה לבנה, ציצית, מכנסיים שחורים, נעליים שחורות… חרדי.

“חשבתי שאני מחכה למישהו אחר, אבל בסוף העזתי ושאלתי ‘אתה גיל?’ והוא השיב בחיוב. דיברנו כשעתיים שיחה מעניינת ונעימה. הוא הזמין שתייה קרה, ברך ולאחר כמה דקות שוב ברך. ‘למה עוד פעם?’ שאלתי, והוא הסביר שיש ענין של זמן ושיעור. התנפלתי עליו בלהט: ‘אף אחד לא יגיד לי מתי ואיפה לברך, אני רוצה לברך מתי שבא לי, מה זה ההלכות האלה?’…

“גיל הסתכל ואמר בשקט: ‘מה את מתווכחת? עם מי את רבה? את יהודיה, תרשי לעצמך לחייך’… המשפט הזה חדר כמו חץ לתוך ליבי. במשפט הזה הרגשתי אהבת ישראל שחיברה אותי אל ה’ ואליו למרות המרדנות שנשמעה בדבריי.

“רצינו להמשיך ולהיפגש, אבל אני הבהרתי לו שאינני מקפידה על לבוש צנוע. הוא הנהן בראשו, וכעבור זמן מה התקשר והודיע שזה לא מתאים לו. הבטחתי שאני אתחזק, אבל הוא סירב. הרגשתי שהוא אומר לי שאני צריכה להתקרב אל ה’ מעצמי ולא בגללו.

“זמן קצר לאחר מכן, המליצו לי ללכת ללמוד ב”מכון אלטע” בצפת. ביקרתי במקום ופשוט התאהבתי בו. בפעם הבאה כבר באתי לשם כדי להישאר לתקופה ארוכה.

“במכון למדתי מה זאת כלה ומהי חתונה. בחתונה הראשונה בה נוכחתי שמעתי לראשונה את הניגון ד’ בבות. לשמוע את ד’ בבות ולראות את המעמד המרגש הזה, כאשר החתן בא ומכסה את פני הכלה, זה היה עבורי התגשמות היופי הרוחני.

במשך תקופה ארוכה כתבתי לרבי על רצוני להתחתן, אבל הרבי ענה כל הזמן ‘שילמד’ ‘שיהדר’ ‘שיתחזק’. ב”מכון אלטע” עמלתי, לפי הוראות הרבי, להתחזק ולהדר במצוות. כשהייתי עסוקה בכיוון הזה, כתבתי לרבי שאני לא רוצה להתחתן, ורוצה להמשיך ללמוד. דווקא אז הרבי ענה לי על עניין של שידוכין ונישואין. אמרתי אז לרבי: ‘כל הזמן אני כותבת לך שאני רוצה להתחתן ואתה אומר לי להתחזק. וכעת כשאני כותבת לך שאני רוצה להתחזק, אתה מדבר איתי על שידוך?’… כשקיבלתי מכתב נוסף בעניין השידוך הבנתי שהגיע הזמן.

* * *

שנה לאחר שנכנסה ללמוד במכון אלטע, ביום ו’ שבט תש”ס, בבית הכנסת “בית מנחם” בכפר חב”ד – באו בברית הנישואין בשעה טובה ומוצלחת, ברוב ששון ושמחה, גיל ואיילת אקבייב.

גיל, מוסיקאי, יוצר-כותב, מלחין, מעבד ושר את יצירותיו המבוססות רובן על פסוקים קדושים מתוך פרקי התהלים, (הידוע שבהם “תפילה לעני”, זה גם השם שנתן לתקליטור הראשון שהפיק), ואיילת – בימאית המפיצה את בשורת הגאולה דרך סיפור התשובה הפרטי שלה – חברו יחד לבנות בית בנין עדי עד, בית יהודי חב”די למהדרין…

כעת, במבט לאחור, היא הבינה ביתר שאת את המשפט שליווה אותה כמוטו – בשביל לקבל צריך לתת…

מערכת האתר

השאירו תגובה