היה זה ביום שישי לפנות ערב. היום השישי לבריאת העולם. היקום עמד ברוב הדרו, הכל היה מוכן, או יותר נכון, כמעט הכל.
השמש זרחה בשמי התכלת כשקרניה מרצדות קלילות על מימיהם הזכים של הנהרות, הימים והאגמים. נאות הדשא הוריקו וצפרים מתרוננות מלאו את האויר.
היערות היו מלאים סנאים ושפנים וחיות בר קטנות וגדולות. אולם החיות היו אילמות ונבערות מדעת – הן לא ידעו ולא הבינו כיצד הן נוצרו ומי ברא אותן. וכך החליט השם יתברך לברוא את היצור האחרון והנפלא מכולם, יצור שיוכל לחשוב ולדבר וגם לעשות דברים נפלאים. יצור זה היה האדם.
כאשר פתח אדם הראשון את עיניו וראה את העולם הנפלא אשר סביבו, תיכף ידע כי ה' ברא את כל אלה. המלים הראשונות שהוציא מפיו היו: "ה' ימלוך לעולם ועד" והד קולו הלך מסוף העולם ועד סופו.
"עתה ידע כל העולם כי אני מלך" – אמר השם והיתה נחת רוח לפניו, יתברך. זה היה ראש השנה הראשון בעולם, זה היה יום הולדתו של האדם ויום הכתרתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מה עושה מלך ביום הכתרתו? בנוהג שבעולם הוא עושה יום זה לחג לאומי. נתיניו הנאמנים מתאספים ממקומות מגוריהם וחולקים כבוד למלך ונותנים ביטוי לרגשי אהבתם והוקרתם. הם מריעים בחצוצרות וקוראים בקול גדול יחי המלך!
המלך מצדו, מתמלא אף הוא חיבה לנתיניו, למראה מסירותם ונותן להם מתנות והנחות ממסים ביד נדיבה. הוא אף סולח לאלה שחטאו נגדו, אם הוא רואה שהם חזרו בהם מדרכם הרעה. כך עשה אף ה' את ראש השנה לחג קדוש. אנו מתאספים בבתי הכנסת, תוקעים בשופר ומביעים את אהבתנו לאבינו מלכנו שבשמים.
והשם יתברך מאיר ונושא לנו פנים ומבטיח לנו שנה טובה ומתוקה.