שעת דמדומים בבית-המדרש, והצדיק מצ'ורטקוב, רבי ישראל פרידמן, מספר לחסידיו סיפור על תלמידו הנאמן של הבעש"ט:
כמהה נפשו של רבי זאב-וולף מקיצס לעלות לארץ-הקודש. החלטה גמלה בליבו לעלות לארץ-ישראל ויהי מה, גם כשהדבר כרוך בפרידה מרבו לזמן רב.
עמד התלמיד לפני רבו, לקבל את ברכת הדרך. קשר נפשי עז היה ביניהם והפרידה לא הייתה קלה להם. עם זה הבין הבעש"ט לרצונו הטהור של תלמידו ונתן לו את הסכמתו וברכתו.
רבי זאב-וולף פנה לצאת, ולפתע פנה אליו שוב הבעש"ט. בעיניו הקדושות הביט בו במבט חודר ואמר: "ר' וולף, היזהרו בדבריכם, עליכם לדעת מה להשיב".
הבין רבי זאב-וולף כי יש דברים בגו ושמר את ההוראה בליבו. הוא היה מאושר מהמחשבה, כי הנה, בעוד כמה שבועות ידרכו כפות רגליו על אדמת ארץ-הקודש.
הספינה עשתה את דרכה בים הגדול, ועגנה באחד האיים שנקרו בדרכה. הנוסעים ניצלו את העצירה כדי לרדת לחוף ולחוש שוב את הקרקע תחת רגליהם. רבי זאב-וולף ירד גם הוא. הוא פנה לפינה שקטה לשפוך שיח לפני קונו בהתבודדות, כדרכו בקודש.
שקוע כל-כך היה בהתבודדותו ובהתבוננותו, עד שלא שם לב לשעה העוברת, וכאשר חזר אל החוף גילה כי הספינה כבר הרימה עוגן והמשיכה בדרכה…
בבת-אחת חדרה להכרתו העובדה כי נשאר לבדו על האי הזר, וכי אין לו שום יכולת לצאת ממנו. שקוע בצערו החל ללכת בשביל, ומרחוק ראה בית. ליבו החל פועם בהתרגשות והוא צעד לשם במהירות.
דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. הוא נכנס פנימה וראה מולו זקן יושב על המיטה. פנה אליו הזקן ושאל: "יהודי, מדוע פניך דאוגות כל-כך?".
"וכי איך לא אדאג, והספינה שבה הגעתי עזבה את האי והשאירה אותי כאן", השיב לו רבי זאב-וולף.
"הסר דאגה מליבך", ענה לו הזקן. "את השבת הקרובה תעשה כאן. גם מניין לתפילה וגם מקווה יש כאן. בעוד כמה ימים תעבור עוד ספינה ותוכל להמשיך בדרכך".
טרוד היה רבי זאב-וולף ממצבו, אך דברי הזקן הרגיעוהו מעט. הוא עשה כדבריו, בילה בחברת יהודי המקום עד אחרי השבת, התפלל עמם ואכל את סעודות השבת אצל מארחו.
סוף-סוף התקרבה ספינה אל האי. רבי זאב-וולף, שציפה בחוסר סבלנות להמשך דרכו לארץ-ישראל, מיהר להודיע לזקן כי עליו להיפרד ממנו. התאמץ הזקן וקם ללוותו אל הספינה, עד שנשמעה הצפירה, המסמנת כי הגיעה שעת ההפלגה.
רגע בטרם נפרדו פנה לפתע הזקן אל רבי זאב-וולף ושאלו: "עדיין לא שאלתיך על מצב היהודים במקום שממנו באת. מה שלומם, כיצד הם מסתדרים, והאם הם חיים בטוב?".
רבי זאב-וולף נחפז לסיים את השיחה עם הזקן. מרוב טרדתו בענייניו לא ראה צורך להשיב תשובה מפורטת. על-כן השיב לזקן בקול בוטח: "רבי, הקב"ה לא עוזב אותם…", ובמילים האלה נפרד מהזקן ועלה אל הספינה.
הזקן הוסיף להביט בעיניים עורגות לעבר הספינה המתרחקת, עם רבי זאב-וולף בתוכה, אך הלה כבר ישב במקומו ומחשבותיו עסקו בציפייתו לראות בקרוב את ארץ-ישראל.
עברו כמה רגעים מתחילת הנסיעה ופתאום קפץ רבי זאב-וולף ממקומו כנשוך נחש. בבת-אחת תפס כי טעה טעות מרה. הוא לפת את ראשו בידיו, והחל לשחזר את מה שאמר לו רבו הבעש"ט לפני נסיעתו, את כל אשר אירע לו על האי השומם, ולבסוף את שאלת הזקן ומה שהשיבוֹ.
כיצד ענה בקלות כזאת כי שלום וטוב ליהודים? מדוע לא תיאר לפני הזקן את הייסורים הרבים העוברים על היהודים בגלותם, את רדיפות הגויים, את מצוקות הפרנסה ואת קשיי החיים?!… אך את הנעשה אין להשיב.
צערו עתה היה גדול פי כמה וכמה, ובשום אופן לא היה יכול להרגיע את כאב-ליבו. נסיעתו כבר איבדה את טעמה, ומחשבותיו עסקו בשאלה אחת: כיצד יוכל לתקן את המעוּות.
כאשר עצרה הספינה בתחנתה הבאה, החליט רבי זאב-וולף לחזור על עקבותיו, ולשוב אל רבו הבעש"ט.
פני הבעש"ט הפיקו צער, כאשר גולל התלמיד את שעבר עליו מאז פרידתם.
"דע לך", פנה אליו הבעש"ט, "כי עמדה לפניך הזדמנות נפלאה. זו הייתה עת רצון שהעולם לא ידע כמותה זמן רב. מכיוון שלא שמרת את דבריי ולא ענית כראוי, נותרנו בגלות…".
דמעותיו של רבי זאב-וולף קלחו על לחייו ובחרדת-קודש ציפה להמשך דברי רבו:
"הזקן שפגשת היה אברהם אבינו בכבודו ובעצמו. בכל יום עומד אברהם אבינו לפני אבינו שבשמים ושואל 'מה קורה עם בניי?', והקב"ה משיב לו כי הוא איננו עוזב אותם. "הא לך ראיה", אמר הקב"ה לאברהם אבינו, "הנה רבי זאב-וולף נוסע עתה לארץ-ישראל. יהודי נאמן וכשר הוא, תוכל לשאלו כיצד מרגישים היהודים בארצו…
"לוּ אמרת לזקן את האמת על מצב היהודים, לוּ סיפרת על סבלם הרב מהגויים, על צער הפרנסה והצרות הרבות – היינו זוכים עתה לביאת גואל-צדק. אך אתה לא שמרת את דבריי, ובתשובתך הפזיזה מנעת זאת"…
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות