הבעת פניו של הרופא שעמד ליד מיטת הילד הייתה קפואה. בימים האחרונים הוא ביקר בביתו כמה וכמה פעמים, נתן תרופות והציע דרכי טיפול, אך מצבו של הילד מחמיר מיום ליום. הורי הילד ניסו לדלות מפי הרופא מידע מדוייק יותר על מצבו, אולם הרופא מיעט במילים והסתפק בהבעת תקווה לרפואה שלמה.
אט-אט החלו ההורים להבין כי מחלת בנם אנושה, וכי הרופא למעשה הרים ידיים. בדרך הטבע נעשו כל הטיפולים האפשריים, ועתה מתברר שרק נס ישיב את הילד לחיים בריאים.
האב, ר' ישראל, נמנה עם חסידי רבי שמואל, אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש. במצב שנוצר ידע כי רק דרך אחת נותרה להציל את בנו – לנסוע מליובאוויטש, לבקש את ברכת הרבי. חששות מילאוהו: כיצד יוכל לעזוב את בנו ואת משפחתו, בשעה שאינו יודע מה יהיה ביום המחר? אך באין ברירה אזר עוז ובלב כבד נפרד מבנו וממשפחתו ויצא למסעו.
הנסיעה ארכה כמה ימים, ולקראת חג-הסוכות הגיע לעיירה ופנה היישר לבית-מדרשו של הרבי. ידע ר' ישראל כי ימי החגים אינם ככל השנה: כל השנה הרבי נוהג לקבל ל'יחידות' כל אורח, אולם בימים האלה סדר יומו של הרבי שונה לגמרי. הרבי עמוס בעבודת הקודש, בהמשכת שפע לכלל ישראל, שהרי במועדי חודש תשרי נקבעת ההשפעה לכל השנה בגשמיות וברוחניות. כיצד יבקש לפנות מזמנו של הרבי בעבור מצוקת איש פרטי ומשאלתו.
אולם שאלת חיים יש כאן. ר' ישראל החל לדחוק בגבאי החצר, שיקבע לו בדחיפות 'יחידות' עם הרבי. תחילה השיב הגבאי: "אי-אפשר. אין איש נכנס בחגים ל'יחידות'. עליך להמתין עד אחרי החגים". ר' ישראל, שהיה מוכן מראש לתשובה השלילית, החל להרעיף תחנונים ולדבר על ליבו של הגבאי, כי מצבו של הילד בכי רע ותקוותו היחידה היא בברכה מפי הרבי ב'יחידות'.
התרכך ליבו של של הגבאי, והוא הסכים לקבוע לר' ישראל 'יחידות' באחד מימי חול-המועד סוכות. ליבו הדואב והשבור של ר' ישראל ראה מעט שמחה אחרי שבועות רבים, ובהתרגשות החל להתכונן לפגישה עם הרבי.
אווירת החג ממלאת את חצר הרבי. נהרת שמחה על פני כולם. לחג-הסוכות הגיעו אורחים רבים, לחזות בפני רבם ברגל ולשמוע דברי חסידות חדשים מפיו. אלו לצד בני המקום יושבים בצוותא להתוועדויות חסידיות, אומרים 'לחיים', ומדי פעם פוצחים הם בשיר ויוצאים בריקוד.
יושב לו ר' ישראל מהורהר בשולחן שבקצה בית-המדרש. עיניו הדומעות כאילו אינן רואות את הנעשה סביבו. ליבו המכוּוץ רחוק לגמרי משמחת החג. זמן ה'יחידות' קרב, ור' ישראל עומד דרוך ומוכן ליד מפתן חדרו של הרבי, ספר התהילים בידו האחת ופתק הבקשה בידו השנייה.
מקובל היה בין חסידים, כי אם הרבי לוקח בידו את הפתק מיד הנכנס, אזיי תבוא הישועה, אך אם הרבי אינו מושיט את ידו לקחת את הפתק אלא מורה להניחו על השולחן, סימן הוא כי אפסה תקווה חלילה…
נכנס ר' ישראל, מושיט את ידו למסור את הפתק לידו של הרבי, אולם הרבי מורה לו להניח את הפתק על השולחן. ידו של ר' ישראל נשארת באוויר, מושטת בתחינה, אולם על פני הרבי ארשת רצינית, והוא ממתין שהחסיד יניח את הפתק על השולחן.
ר' ישראל קלט היטב את משמעות הדבר. ראשו נעשה סחרחר עליו וחושיו התערפלו. כשהוא משרך את רגליו אך בקושי, הצליח למצוא את דרכו החוצה מן החדר. תקוותו הגדולה נגוזה.
ליל שמיני-עצרת הגיע. עומד ר' ישראל בתוך מאות החסידים הצובאים סביב בימת הרבי, וליבו שבור. שמחת התורה אופפת את הכול. זקנים וצעירים רוקדים בעוז, ועל השמחה מנצח הרבי. אך ר' ישראל אינו מסוגל להזיז את רגליו. מחשבותיו נשואות אל הנעשה בביתו ובמשפחתו. ושמא, עוברת בו מחשבה נוראה, כבר אירע הגרוע מכול…
לפתע התעשת והחל לומר לעצמו: "חסיד אתה? הלוא שמחת-תורה היום! כיצד תערבב את צער הגוף עם שמחת הנשמה. הטל את עצמך אל תוך ים השמחה ויהי מה". לא הניח עוד למחשבותיו הקודרות להשבית את השמחה, ותיכף הצטרף למעגל הרוקדים. חיש-מהר נבלע במעגלי הרוקדים, מחבק את ספר-התורה, עיניו עצומות וכל-כולו שרוי בשמחה עילאית. כך רקד בשני ימי החג, והסיח את דעתו ממחלת בנו האהוב.
יצאו החגים, והרבי פנה לקבל את אורחיו הרבים ל'יחידות' קודם שובם לבתיהם. בין הבאים היה גם ר' ישראל, שבא לקבל את ברכת הדרך, אך על בנו כבר לא הזכיר דבר. ברור היה לו כי אין עוד אלא לקבל עליו באהבה את הגזֵרה.
הפעם קיבלוֹ הרבי בפנים מאירות ואמר: "בפעם הראשונה שנכנסת וביקשת בעבור בנך, לא ראיתי שום דרך להצילו; אולם כאשר בשמחת-תורה התעלית על עצמך, הגברת את הנשמה על הגוף ושמחת בשמחת התורה באמת – קרעת את גזר הדין ובנך יצא מהמשבר ורפואתו קרובה לבוא"…
את הסיפור הזה סיפר אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק) מליובאוויטש לכמה מחסידיו, ואמר: בחסיד הזה נתקיים המאמר 'שמחה פורצת גדר'.
