עיקר מצוותה של חנוכה הוא הדלקת הנרות. כי נס חנוכה האיר את החיים היהודיים בשעה חמורה של שמד, בימים חשוכים של סכנת כליון רוחני.
מה, בעצם קרה. בימים ההם, לפני למעלה מאלפיים שנה, בימי מתתיהו כהן גדול, חשמונאי? מאורעות גורליים אלה אירעו בימי בית שני, עת ישראל היו שרויים על אדמתם. מאז ימי שיבת ציון – באשורו של כורש – ובניית בית שני, לא נהנתה ארץ ישראל מעצמאות מדינית. מוקדם יותר שלטו בה הפרסים ולאחר מכן הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון.
לאחר מות אלכסנדר, שלטו בארץ ישראל יורשיו היוונים, זמן מסויים השתייכה א"י לאזור ההשפעה המצרי, תחת שלטון התלמיים ולאחר מכן לאזור ההשפעה הסורי, שם שלטו הסיליקיים.
בארץ ישראל גופא נהנו היהודים מחופש פנימי גמור. בית המקדש עמד על מכונו והעם רשאי היה לעבוד את ה', ללמוד תורה ולשמור את המצוות.
אולם, מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, שעה שה"תרבות" היוונית החלה להתפשט בעולם, נשקפה לעם ישראל סכנה חמורה. היוונים, ככל העמים בימים ההם, היו עובדי אלילים. ברם ליוונים היו פילוסופים, אמנים ומשוררים שהפיצו את תרבות יוון בכל העולם.
תרבות יוונית זו, שתי פנים היו לה. מן השפה ולחוץ נראתה מבריקה ומושכת, בעוד שבפנים היתה רקובה ומושחתת. היא היתה תרבות של "עולם הזה" : ספורט, קרקס, תיאטרון ודומיהם, היו היסודות העיקריים של התרבות היוונית. בעולם נחשל של אליליות עקרה, זכתה תרבות יוונית זו להצלחה גדולה והיא כבשה עולם זה בסערה. ארץ ישראל נשארה בים סוער זה של התנגשויות תרבויות, כאי קטן ובודד.
אעפ"י שהתרבות היוונית רחוקה מרוח התורה והיהדות כרחוק מזרח ממערב, נמצאו גם בא"י אנשים שרצו להתבולל ו"לעשות חיים" כמו היוונים. יהודים רבים החלו לקשור קשרי ידידות עם היוונים ומגפת ההתיוונות התפשטה חיש מהר. לא הועילו אזהרותיהם של גדולי ישראל, מאורי האומה, שיצאו בדברים חריפים נגד נחשול הטמיאה.
אולם, יהודים משולים לזית, השומר בתוכו את שמנו ואינו מוציאו רק תחת לחץ כבד. כבימי מרדכי ואסתר, לפני מאות שנים, שעה ששלח ה' את המן הרשע, כדי שהיהודים יחזרו בתשובה שלימה, כך עתה בימי היוונים, הוא שלח את אנטיוכוס הרשע, כדי שבעקבות רדיפותיו האכזריות – שהיו מכוונות לשבור את היהדות ולדכא את רוחה – ישובו ישראל לשמור את התורה והמצוות.
אנטיוכוס לא רצה לחכות עד שהיהודים יתבוללו מעצמם בתהליך איטי. הוא רצה להטמיעם במהירות – ובכוח הזרוע. הוא אסר על היהודים לשמור את השבת, לאכול בשר כשר, למול את הבנים ולנהל אורח חיים יהודי. הוא טימא את בית המקדש, ביטל את העבודה ואסר על ילדי ישראל את לימוד התורה, במגמה להביא אותם לידי עבודה זרה.
ההבדל בין המן לאנטיוכוס היה נעוץ בזה, כי האחרון לא רצה "סתם" להשמיד את היהודים כמו המן. הוא היה "מתורבת" יותר וכל מאוויו היו לקטול את הנשמה היהודית. אלה ששמעו בקולו והלכו בתלם, זכו מידיו לעושר וכבוד.
אנטיוכוס טעה טעות גסה. הוא לא ידע כי דווקא כשלוחצים על היהודי לזנוח את אמונתו ומסורת אבותיו – דווקא אז מתעוררת אצלו "הנקודה היהודית" והוא מגלה התנגדות נמרצת במסירות נפש. זה טבעה של הנשמה האלוקית, זה טבעו של "עם קשה עורף".
ככל שרבו מעשי האכזריות של אנטיוכוס, כך גברה התנגדות היהודים. צעירים וזקנים, נשים וילדים, לעגו לאנטיוכוס והלכו למות במקום להמיר את התורה בתרבות יוונית. ידועים הסיפורים על חנה ושבעת בניה ומעשה אלעזר הצדיק, מלבדם נמצאו עוד יהודים רבים, שהשליכו את נפשם מנגד וקידשו שם שמים ברבים.
אז באה ישועת ה'.
קומץ יהודים ובראשם מתתיהו חשמונאי וחמשת בניו, יצאו בגלוי נגד הדיכוי היווני. הלפיד הקטן שהודלק במודיעין, הפך לאש להבה של מלחמת חרמה להגנת התורה והמצוות. ממודיעין התפשט האור, מוסיף והולך מיום ליום. כשם שאנחנו מדליקים היום נרות חנוכה, כל יום יותר ויותר. אורות ההתנגדות הודלקו, ודחו הרבה מהחושך היווני, עד שדחוהו לגמרי וטיהרו את ארץ הקודש.
החשמונאים ניהלו קרבות מרים עם היוונים. ניסים נעשו להם, עד שהמעטים נצחו את הרבים וצבאו הקטן של יהודה המכבי הביס את קלגסיו של אנטיוכוס.
אולם לא המלחמות היו כאן העיקר. יהודים אינם עושים חג, לזכר נצחון בשדה הקרב. חג החנוכה הוא חגו של נצחון הרוח, רוח התורה והמצוות, הרוח של "נר מצווה ותורה אור".
ובכדי שלא נבוא לידי טעות בהערכת מאורעות חנוכה, חולל השם יתברך את נס פך השמן. כשבית המקדש טוהר והעבודה חודשה, מצאו רק פך שמן קטן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. כשהדליקו את המנורה משמן זה, נעשה נס והשמן שהיה צריך בדרך הטבע להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים, עד שהכינו שמן חדש.
בזה הראה ה' יתברך לדעת, כי השכינה שוב שורה בקרב היהודים ; כאשר היהודים מדליקים מעט שמן, עוזר ה' שהאור לא יכבה אלא אדרבה, יתפשט ויתרחב.
חג החנוכה מלמד אותנו את ערכם של תורה ומצוות. הוא מלמד גם כן, כי יהודי אינו צריך לחכות עד שבא אנטיוכוס ומזכיר לו בנחת זרועו שהוא יהודי…
חנוכה הוא אמנם רק שמונה ימים בשנה, אולם נרותיו מאירים את החיים היהודים במשך כל ימות השנה.
