בבתי הכנסת, יחד עם שאר תשמישי הקדושה המלווים את ספר התורה, נמצאת במקום של כבוד "יד" העשויה מכסף טהור. צורתה כמו מקל ובקצה צורת יד שכל אצבעותיה כפופות למעט האצבע המורה. יד זו משמשת כ"מורה דרך", ובה משתמש הקורא בתורה כדי להראות את המקום בו הוא קורא, לאנשים שנקראו לעלות לתורה.
סיפורנו אודות "יד הכסף", התרחש בקהילת בודנהיים אשר באיזור אלזס שבגרמניה. בני הקהילה התייחסו בכבוד רב למנהג להחזיק "יד כסף". ככל דבר החביב על אנשים, גם סביב "יד הכסף" נרקמו אגדות שונות. אך אחד הסיפורים המרתקים ביותר נסוב על חלקה של "יד הכסף' בהצלת הקהילה מחורבן מוחלט, באותם 'ימי הביניים' החשוכים של המאה הארבע-עשרה.
באחד הימים נכנס לתחנת המשטרה של בודנהיים נגר מקומי ובפיו סיפור מזעזע. הוא סיפר לשוטר התורן, כי בנסיעתו מהעיר הסמוכה לבודנהיים, הוא הצטרף לשני סוחרים יהודיים. הם שוחחו בלחישה והוא היטה אוזנו כדי שיוכל לשמוע את שיגם ושיחם. תדהמתו מהדברים ששמע שיתקו אותו וכך יכל לשמוע את כל התכנית, סיפר. הסוחרים היהודיים שוחחו ביניהם על תוכנית שטנית שרוקמים יהודי העיר. הנגר סיפר ברעד כי היהודים זוממים להרעיל את כל הבארות ומקורות המים סביב העיר.
כפי שידוע לכל מי שמצוי בקורות תקופה חשוכה זו, ודאי מיותר לציין, את סבלם של היהודים מעלילות שונות ומשונות מצד שכניהם הגויים. די היה בהפרחת סיפור מצוץ מן האצבע, שכלל לא ניתן להוכיחו, וכבר נמצאה לו אוזן קשבת בחוגי השלטון. הם חיפשו כל הזדמנות לפרוע ביהודים ולהצר את צעדיהם. הכמרים החלו להתסיס את ההמון הפרוע והתוצאות לא איחרו לבוא.
העובדה המעציבה, שבאותה תקופה חלו ילדים רבים, שהתגוררו משני עברי נהר הריין, במחלה מוזרה ומתו לאחר זמן קצר, רק חיזקה את ההלשנה וכאילו הוכיחה את אמיתות הידיעה.
מפקד תחנת-המשטרה פקד על מעצרים נרחבים ומידיים בקרב ראשי הקהילה היהודית. רב הקהילה ועסקניה הובלו כבולים בנחושתיים לבית-הכלא המרכזי בבודנהיים. בחקירתם הם הודו שאכן הם נועדו לפני זמן מה. אולם לא למטרת הרעלת הבארות, חלילה, אלא כדי לטכס עצה והתווית תוכניות פעולה, איך לחזק את חיי התורה והמצוות שנתרופפו לאחרונה.
"אינני טיפש, ואל תנסו להוליך אותי שולל!" צעק עליהם מפקד המשטרה. "אני מביא לפניכם בחור צעיר", אמר, כשהוא מצביע על הנגר, "הוא שמע את השיחה של כמה מכם, בה נאמר בפירוש, שאתם מתכננים להרעיל את הבארות שלנו".
לחינם ניסה רב הקהילה לשכנע את מפקד-המשטרה, כי זו רק עלילת שווא וכי הם חפים מכל פשע. כל דבריו נפלו על אוזניים ערלות.
"נראה כבר מחר!" איים מפקד המשטרה. "מחר נראה אם תמשיכו לעמוד בכל הכחשותיכם ושקריכם. אנו נחקור אתכם באמצעות מכשירים מתאימים שיש לנו לצורך הענין. או אז תדברו ותספרו לנו את כל האמת! מכשירים אלו ידובבו אפילו חרש-אילם!.."
זעזוע עבר על המנהיגים היהודיים לשמע האיום. אולם רבה של הקהילה היהודית, הרב וולף, קם על רגליו ואמר בתקיפות: "עינויים לא יזיזו אותנו מהאמת ! המוות גם הוא לא יזיז אותנו ולו כמלא נימה מהאמת! ה' יתברך הרי יודע שלא תכננו ושלא יזמנו לעשות כל רע לאיש".
"הכל יתברר מחר", חזר מפקד-המשטרה על איומו בקול תקיף. "אולם, אוי ואבוי לכם ולמשפחותיכם, אם נגלה עדות מסייעת לדברי הנגר. אני, חיילי וכל אנשי העיר, נהרוס את בתיכם ונגרש את כולכם מן העיר".
באותו לילה מר, אף אחד ממנהיגי קהילת בודנהיים, לא עצם את עיניו. כל אחד מהם בפינתו שטח את תחינתו בדמעות שליש לפני בורא-העולם. הם ידעו, רק נס יביא להם ישועה. הם אכן ציפו לנס. "ייתן לנו ה' יתברך כח לעבור את העינויים והחקירות בגאוה ובאומץ, למען כבוד שמו", התפלל הרב וולף.
***
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, הובאו המנהיגים היהודיים בפני מפקד המשטרה ומועצת-העיר בודנהיים.
"האם אתם מוכנים להודות באשמתכם?" שאל מפקד-המשטרה.
"אין לנו במה להודות", השיב הרב וולף חד-משמעית. "אנו מבקשים, שתינתן לנו הזדמנות להוכיח את צדקתינו; אם תינתן לנו האפשרות לחקור את האדם שהעיד נגדנו, אולי נוכל לברר ולגלות מה הביאו לחשוב שאנו זוממים תוכנית כה נוראה".
"נראה לי, שאפשר למלא את משאלת היהודים", אמר מפקד-המשטרה ופנה אל חברי מועצת-העיר לשמוע את חוות-דעתם.
"הדבר נראה לנו הוגן", הסכימו לדעתו חברי מועצת-העיר. "נזמן לכאן את הצעיר, אשר כולנו חייבים לו תודה, אשר הודות לעירנותו ניצלו חיינו".
כעבור זמן קצר הגיע הנגר והוכנס אחר כבוד אל אולם הדיונים. הנגר חזר על עדותו, מבלי להחסיר פרט. הוא סיפר כיצד ישב בעגלה, מאחורי החבילות, כשלפניו ישבו שני סוחרים יהודיים. הוא כבר כמעט נרדם, כאשר שמע את השניים משוחחים בענין, שריתק את תשומת-לבו.
"עלינו לדאוג לכך", אמר אחד מהם, "שהפגישה תביא לתוצאות מעשיות לגבי הרעל שמתפשט במעיינותינו, מעיינות מים-חיים, בכל שליטתה של אלזס"…
"ובכן', אמר מפקד-המשטרה בתרועת נצחון, "האין זה מוכיח את אשמתכם, יהודים?! ילדינו מתים בהמוניהם בגלל שאתם, היהודים, הרעלתם את הבארות שלנו. אין כל ספק בכך!"…
עיני הרב וולף אורו לשמע דברי הנגר. ובחיוך רחב פנה למפקד-המשטרה ואמר: "כעת יכול אני להסביר את כל הפרשה, לשביעות-רצונם המלאה של השלטונות".
"מטרת פגישתינו היתה, להציל את הנוער שלנו מאוירת החולין ומהזלזול בקיום חלק ממצוות הדת שלנו ולימוד תורתנו שפשתה במחננו והשתלטה על חלק מהנוער. בשפתינו העתיקה, התורה הקדושה שלנו נקראת 'מקור מים חיים', היות שקיומו של העם היהודי תלוי רק בשמירתו על טהרת מקורותיו הרוחניים. ולכן מובן, איפוא, שהמזלזלים בקיום מצוות התורה, או מסלפים את כוונותיה, נקראים בלשונינו 'מרעילי בארות' המים החיים, כלומר, מרעילים את תורתינו הקדושה".
"פירוש הדבר למעשה הוא, כי כאשר שני הסוחרים שוחחו ביניהם, הם לא דיברו על הרעלת הבארות של אלזס, חלילה, כי אם על הרעלת בארות האמונה היהודית בקהילות ועל אמצעי ההתגוננות לתיקון הענין", סיים הרב את הסברו.
"אתם חושבים שאנו כה תמימים, שנאמין לתירוץ טיפשי ועלוב זה?" סנט מפקד-המשטרה בציניות בוטה, "לא כל כך מהר! תצטרכו להוכיח את האמת שבסיפור הנואל הזה בהוכחות משכנעות יותר, או לחילופין, מכשירי העינויים שלנו יגלו אם יש אמת בדבריכם"…
מפקד-המשטרה נראה מאוכזב ביותר נוכח האפשרות שהיהודים יצליחו להתחמק מידיו. הסברו של הרב לא נראה בעיניו מספיק משכנע והוא רצה להסית את יתר חברי מועצת העיר, לבל יקבלו את גירסת היהודים.
אולם הרב וולף לא הושפע מהאווירה העויינת ששררה במקום. הוא אמר לנוכחים, כי אם יינתן ליהודים, הם יוכלו להוכיח בקלות את צדקת דבריהם, מאחר שבתנ"ך ובספרי-קודש אחרים מדובר, לא אחת, על התורה כמקור מים חיים.
מפקד המשטרה נבהל במקצת לשמע הצעתו של הרב ופנה אל חברי המועצה ושאלם לדעתם, האם יש לקבל את הסברו של הרב, במידה ודבריו יוכחו כנכונים?
אחד מחברי מועצת-העיר, בודו שמו, אציל זקן, שכלל לא חיבב את היהודים, משום שהללו לא תמיד הסכימו להלוות לו את הסכומים הגבוהים, להם הזדקק. מצא כאן מקום לפרוע את חובו ולהתנקם ביהודים.
"אינני מאמין כלל לדברי הרב", אמר בארסיות. "אין כל קושי למצוא פסוקים בספרים שלהם ולפרשם לכאן או לכאן. יתכן שבספרים מדברים על הרעלת מים ומתכוונים למשהו אחר. אולם עדיין אין כל הוכחה לכך, שהדברים ששמע ידידנו הנגר, לא מתייחסים להרעלה ממשית ומציאותית של בארות אלזס. דבר זה יש לחקור ולהוכיח בכל האמצעים היעילים ביותר, מאשר ציטוטים מספרים ישנים…"
"ובכן, מה מציע ידידי המכובד, חבר המועצה?" שאל מפקד-המשטרה.
"עצתי היא, שנערוך חיפוש מדוקדק אחר הרעל בכל בתי היהודים, שבאזור אלזס. כמו כן, עלינו להחרים את כל כלי הכסף והזהב שבבתיהם ובבתי-הכנסת שלהם, ובנתיים יוחזקו ראשי-הקהילה ומנהיגה במאסר, עד שיוכח בוודאות, כי הם חפים מפשע".
"רעיון מצוין, ידיד"', חכך מפקד-המשטרה את ידיו בשמחה. "אנחנו ננהג בהתאם להצעתך, וכדי שהדברים יבוצעו ביעילות המירבית, אני מציע שידידי הנכבד ישמש כראש-הוועדה העירונית להוכחת אשמת היהודים".
בודו, חבר מועצת-העיר, קיבל בשמחה וברצון את התפקיד. הוא כבר ציפה בקוצר-רוח לקראת הבאות. בתקופה האחרונה, חובותיו הרקיעו שחקים וכעת קיוה להיפטר ממלוויו היהודים ולבסס את עצמו מחדש.
"חברי המועצה יכולים להיות סמוכים ובטוחים – אעשה הכל כדי לגלות את כל האמת אודות מזימת-ההרעלה שנרקמה על-ידי אנשים המסתובבים חופשי בקרבנו, הצהיר בודו לקול תשואות הנוכחים.
לא היה כל ספק בכוונותיו של בודו. כעת היו מנהיגי היהודים מודאגים אף יותר מאשר קודם. מלבד הדאגה לבטחונם האישי, חששו כי בודו לא ישאיר אבן על אבן, בתורו אחר דברי-הערך בבתי היהודים. ובאשר לרעל, הרי אם הוא לא ימצא, הם היו בטוחים, בודו כבר ידאג שיימצא משהו.
בודו עצמו לא היה טיפש. בליבו פנימה הוא לא האמין לעלילה שטפלו על היהודים, שכאילו התכוונו להרעיל את הבארות, וממילא היה בטוח שלא ימצא דבר שיוכל לחזק את האשמה הנוראה. לכן, מבלי לאבד זמן, קרא למשרתו הנאמן, אולריך, עליו סמך בלב שלם, כי יעשה כל מה שיאמר לו ויחזיק את פיו סגור על מסגר..
***
היתה זו שעת ליל מאוחרת. דמות עטופה בגלימה שחורה ומסווה על פניה, פתחה בכוח את חלון בית-הכנסת המרכזי בבודנהיים וחמקה פנימה. היה זה אולריך המשרת, אשר בכיס גלימתו השחורה נשא שקיק קטן, שהכיל רעל, מן החריפים ביותר.
אולריך היה גיבור-חיל, ששרת שנים רבות במלחמות ומזמן שכח פחד מהו. אולם, כאשר גישש את דרכו אל ארון-הקודש, לאור הירח הקלוש, שחדר דרך החלונות הגבוהים והצרים, תחושה מוזרה אפפה אותו. הוא לא הבין מה הפחד הזה שנפל עליו לפתע פתאום? הוא הגיבור העשוי ללא חת? אגלי זיעה קרה כיסו את מצחו, הוא נאלץ לפתוח את צווארון חולצתו, כשהוא מתנשם בכבידות, תוך כדי התקדמות איטית וחרישית אל עבר ארון-הקודש. אורליך שלף את שקיק הרעל מכיסו ואת ידו השניה שלח מגששת באפילה לפתוח את דלת ארון הקודש. הוא היה נעול! אורליך העיף מבט חטוף סביבו, מחפש במה יוכל לפרוץ בשקט את ארון הקודש? מסביב עמדו שולחנות ריקים ורעועים. לא היה לו שום אפשרות למצוא מכשיר לפריצת הארון. הוא הניח את שקיק הרעל בין שיניו ושחרר את ידו לפריצת הארון הנעול.
לפתע נפרץ ארון הקודש. אולריך, שמבלי משים, הידק את אחיזת שיניו בשקיק הרעל, נבעת למראה יד המצביעה לעברו. מרוב תדהמה ופחד הוא נשם נשימה עמוקה ובלע את רוקו. אך אבוי! כמה גרגרי רעל חדרו לפיו והוא בלע אותם ! גרגרי הרעל לא הבדילו בין יהודי לגוי ושיתקו אותו באופן מיידי.
אורליך צנח על רצפת בית הכנסת בקול אנחה חרישי. קול החבטה העיר את השמש המסור משנתו. באותם זמנים התגורר השמש בבית קטן שנבנה צמוד לבית-הכנסת. הוא האזין כמה דקות, כדי לוודא מה העיר אותו משנתו. נדמה היה לו כי הוא שומע קול אנחה רפה, והוא בא מקרבת מקום. השמש מיהר להתלבש, נטל נר בידו, ניגש להעיר את שכנו, ויחד ניגשו לבית-הכנסת.
השניים נכנסו בדממה מוחלטת לבית הכנסת. הם שמעו את הגניחות. מי זה יכול להיות? הרב? הוא בכלא. אולי אשתו באה להתפלל? משהתקרבו נחרדו למצוא שם את אולריך, משרתו הידוע של בודו חבר מועצת העיר, מוטל על הרצפה, נושם ונושף בכבדות כחיה פצועה. שקיק הרעל, עדיין בין שיניו, מונע ממנו לדבר, אך אצבעו המושטת בבעתה הצביעה על צלה של יד, אצבע מושטת שהראתה עליו, ישר על אורליך..
השמש ושכנו ידעו, כמובן, כי צל האצבע המושטת אינו אלא צילה של "יד הכסף, אשר בעל הקורא משתמש בה כב"מורה דרך". הם פרצו בצחוק וניסו להקים את אורליך, אולם הוא התנגד ויילל כחיה בסוגר ושיניו הידקו את שקיק הרעל.
"מה זה השקיק הזה בפה שלו?" תהה השמש בקול. אורליך גנח ביתר שאת.
"רוץ מהר וקרא למפקד-המשטרה ולחברי מועצת-העירו, קרא השמש עצור נשימה. "המצב מסוכן מאוד. עלינו להיזהר שלא יטפלו על קהילתנו אשמת שווא נוספת, כשממילא נתונים כולנו בסכנה גדולה"…
קרני שמש ראשונות כבר פיזזו על קירות בית הכנסת כאשר מפקד המשטרה יחד עם כל חברי מועצת-העיר, ובודו בראשם, הגיעו למקום. גניחותיו של אולריך פסקו והוא שכב דומם. אולם כאשר כל הנוכחים התקהלו סביבו והביטו בעיניים בוהות בשקיק הרעל שנותר תלוי ברפיון בין שיניו, הוא פקח לרגע את עיניו והצביע על בודו…
משראה בודו את אצבעו המאשימה של אורליך מצביעה עליו הבין, כי המשחק הגיע לקיצו. לא נותרה לו כל ברירה אלא להודות באשמה.
כך באה אל סיומה עלילת השווא, שנרקמה נגד יהודי אלזס. מנהיגי היהודים העצורים שוחררו ונשלחו לבתיהם, תוך בקשת סליחה ומחילה. גם הפעם, כמו בפעמים כה רבות בהיסטוריה היהודית, הצילה ההשגחה העליונה קהילה שלמה מהרס ומחורבן בדרך ניסית.
מיותר לציין, כי יהודי בודנהיים שמרו מכל משמר על "יד הכסף' והסיפור אודות חלקה המכריעה בסיכול מזימת הרשע, שאיימה על הקהילה, עבר מאב לבנו, ומבן לנכדו, במשך דורי-דורות.