על ארץ-ישראל נאמר בתורה כי זוהי ארץ מיוחדת. ארץ אשר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אם בכל מקום בעולם בטוחים אנו כי "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל", על אחת כמה וכמה שהדברים הם כך כשהמדובר בארץ-ישראל.
ישנם אבל רבים השואלים: "אז מה תגידו על מטחי הקסאמים? ועכשיו טילי ה"גראד"?… ותאמרו מה שתאמרו, אכן, אין להתעלם מכך. אבל, מעניין שדווקא כאן ניתן לראות עד כמה נכונים הם הדברים! – די לקרוא את כותרות העיתונים, לדעת כי כמעט בכל ירי ומטח קיימת עוצמת הרס וחורבן מזעזעים. ולפתע: מתוך הריסות בית שספג 'פגיעה ישירה', יוצאים אנשים, נשים וילדים בריאים ושלמים!
כל מי שזכרונו אינו בוגד בו, יצופו ויעלו לנגד עיניו הימים ההם – ימי מלחמת המפרץ, המלחמה שתמה בימים אלו – ימי חודש אדר לפני 18 שנה. לדוגמא נביא כאן את סיפורו הניסי של עורך-הדין דוד שהרבני ממלחמת המפרץ:
דוד הוא יליד עירק. על קיר משרדו תלויה תמונת ה"בן-איש-חי". אותות האירוע ניכרים היטב בפניו: "בליל שבת, אחרי שהתפילה נסתיימה, מיהרו רוב המתפללים לבתיהם. הגבאי ביקש שלפחות חלק מהציבור יישאר, כדי ללמוד את השיעור הקבוע ב"בן-איש-חי". החלטתי להישאר. בתום השיעור עוד שוחחנו על הניסים והנפלאות שקרו השבוע, ואחר- כך יצאתי מבית-הכנסת בלוויית חבר.
"כשהייתי במרחק כ150 מטר מהבית נשמעה צפירת האזעקה. יכולתי למהר הביתה, אבל לא רציתי להשאיר את חברי לבד. נכנסו שנינו בין עמודיו של אחד הבתים. עמדו שם גם שני ילדים, שחזרו מבית-כנסת אחר והם חבשו את המסכות וצעקו "שמע ישראל". לי לא היתה מסיכה ובידי היה רק הסידור. התחלנו גם אנחנו לקרוא תהילים.
"ואז נשמע בום אדיר. האדמה רעדה, נהדפנו לאחור. ראיתי עשן סמיך עולה מהבית שלי, באוויר התערבב ריח חומר-נפץ עם ריח חריכה, המוכר לי כל-כך משדה-הקרב. הייתי בטוח שהגרוע מכל קרה. התחלתי לרוץ לעבר ביתי, כשהריח מחניק אותי. חשבתי שאולי זה גז ובאותו רגע חלף בי הרהור: טוב שאין לי מסיכה, אמות יחד עם בני משפחתי…"
"כשעמדתי מול הבית נגלה לעיני מראה מזעזע: בית סמוך, בן שלוש קומות, קרס על ביתי. הבית שלי היה הרוס לגמרי. הייתי בטוח שזהו זה. נכנסתי בתוך העשן ודפקתי בייאוש על הקירות. צעקתי את שמות בני משפחתי, אולי בכל-זאת מישהו נשאר חי. ופתאום… פתאום אני רואה את בתי יוצאת מבין ההריסות. לא האמנתי למראה עיני! התדהמה גברה כשאחריה יצאו גם אשתי ובני, כולם ללא פגע!".
דוד מספר שבאותו רגע פרצה מפיהם קריאת תודה נרגשת לקב"ה. אחר-כך פנו לחלץ נפגעים בבניין הסמוך. "היתה שם דממת-מוות. איש לא צעק. אשתי אמרה שבוודאי כולם נהרגו. עלינו במדרגות ופתאום ראינו אנשים יוצאים מתוך ההריסות, בריאים ושלמים, אי-אפשר לתאר את עוצמת הנס!".
שוב ושוב חזר דוד על המלים "נס", "אצבע אלוקים". אנשים שאלו אותו על הרכוש והוא הרגיש כעין חילול הקודש: "כשרואים ניסים כאלה, אסור לדבר על רכוש!". הוא שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אני מרגיש שמישהו מלמעלה מקרב אותי יותר ויותר אל התורה והמצוות".
נחזור לימינו: כמובן, שבמבט כללי מעמיק יותר, הרי עצם המלחמה, כאשר אנו נוכחים בכמויות העצומות של כלי-הנשק והטילים שצבר האוייב, כאשר כולם יודעים שכל המלאי הזה הוכן כדי להשמיד – היה לא תהיה – את ארץ ישראל.
אך כאשר אנו יודעים שארץ ישראל הוא המקום הבטוח ש"עיני ה' אלוקיך בה", נוכל גם במצב קשה זה להתבונן בין השורות, בניסים שקורים יום יום, שעה שעה.
נסיים בתפילה לבורא עולם, שישמור על חיילנו היקרים העושים ברגעים אלו עבודת קודש, שיגן עלינו מהאויב הרוצה "להשמיד להרוג ולאבד", ומאחר ונכנסים אנו מתקרבים לחג הפורים, בו נאמר: "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם . . ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים" – יהי רצון שכל שונאי ישראל יפחדו וירתעו מלהזיק ולהציק לבני ישראל, בכל מקום שהם!