לקיסר אוסטריה היה שר יהודי, רבי שמשון מווינה. הקיסר העריכו מאוד וגם אהב להשתעשע עמו בדברי חכמה. יום אחד נתגלגלה השיחה על העם היהודי. שאל הקיסר: "הלוא אתם אנשים חכמים, חרוצים ובעלי כוח עמידה מופלא כל-כך, עד שכל העמים לא יכלו לכם. למה אפוא אתם שרויים שנים כה רבות בגלות?".
נאנח רבי שמשון: "שנאת חינם המיטה עלינו את הגלות, והשנאה הזאת וצרות-העין מונעות את הגאולה". הקיסר הניד ראשו מצד לצד, כמי שהדברים אינם מתיישבים על דעתו.
יום אחד, בעיצומו של החורף, יצא הקיסר לציד. הוא נמשך למעבה היער עד שאיבד את הדרך. הלילה ירד והקיסר מצא עצמו תועה בין עצי הבראשית. לפתע ראה נקודת אור רחוקה. הלך בעקבות האור, אך נהר חסם את דרכו. הקיסר פשט את מעילו וחצה את הנהר בשחייה.
כשהתקרב אל האור, ראה שהגיע לכפר קטן. החל הקיסר מתדפק על דלתות הבתים, אך נתקל במבטים חשדניים שננעצו בו דרך חרכי הדלת. "איזה אדם שפוי מסתובב בחוץ בלילה קר כזה ורק כותונת דקה לגופו?!", הרהרו האנשים ולא פתחו את דלתותיהם.
כשהקיסר כבר היה על סף ייאוש נפתחה לפניו דלת ומאחוריה ניצב יהודי. פני היהודי נתכרכמו למראה ההלך הרטוב עד לשד עצמותיו. הוא הכניסו לביתו וכיבדו במשקה חם להשיב את נפשו.
"אולי גנב הוא?", שמע הקיסר את בעלת-הבית שואלת בחשש את בעלה.
"בכל-זאת, הריהו אדם!", השיב האיש.
ביקש הקיסר לאכול דבר-מה והיהודי הגיש לפניו ארוחה מלאה. "הוא לא ישלם!", שמע שוב הקיסר את האישה קובלת באוזני בעלה.
"בכל-זאת, הריהו אדם!", ענה לה האיש.
התקרב הקיסר לתנור לחמם מעט את איבריו הקפואים. הוא הסיר מהקולב את מעיל הפרווה של מארחו וביקש להתכסות בו. "עוד מעט יגנוב את מעיל הפרווה היקר ויברח!", הזהירה האישה את בעלה.
"אשאר ער כל הלילה ואלמד לאור הנר", ניסה בעלה להפיס את דעתה.
עד מהרה שקע הקיסר בתרדמה עמוקה.
הבוקר האיר. האורח ביקש מהיהודי לשכור בעבורו עגלה כדי לנסוע לעיר-הבירה. "יש לי עגלה משלי ואוכל להסיעך", הציע המארח. קראה האישה לבעלה הצידה ולחשושיה נקלטו היטב באוזני הקיסר: "האיש יהרוגך בדרך, ייטול את הפרווה ואף לא ישלם את דמי האכילה והלינה…, ראה הזהרתיך!".
אבל האיש לא שעה לאזהרות אשתו. הוא הזמין את אורחו לעלות לעגלתו ויחדיו יצאו לדרך.
"היכן לעצור לך?", שאל היהודי בהגיעם לווינה.
"בחצר הקיסר!", השיב האורח.
"אם נעצור שם, יענישונו קשות!", אמר היהודי בחשש.
"אל דאגה, עליי ועל צווארי!", הרגיעו האורח.
כשהגיעו סמוך לשער הארמון, זינק הנוסע מן העגלה ורץ פנימה אל הארמון, כשהוא לבוש במעיל הפרווה של היהודי. בעוד היהודי משתאה, הקיפוהו חיילי המשמר, הורידוהו מן העגלה ומיהרו להובילו אל תוך הארמון. "צדקה אשתי", הרהר האיש בחרדה. "הנה נטל האורח את מעילי, פרוטה לא שילם, ועתה יושת עליי גם עונש כבד"…
רועד ומבוהל הועמד היהודי לפני הקיסר הלבוש בבגדי מלכותו. הוא מיהר לברך את הברכה הראויה."האם אתה מכיר אותי?", שאל הקיסר.
"מימיי לא ראיתי את הוד מעלתו", ענה היהודי.
"אבל אני מכירך היטב. גם את ביתך אני מכיר, גם את רהיטיך", אמר הקיסר והתחיל לפורטם.
"אין חכם כמלכנו, יודע הוא כל מה שקורה בביתו של בן-כפר", אמר היהודי בהכנעה. נתן בו הקיסר מבט תמה: "כל הלילה האחרון שהיתי בביתך ואינך מכירני?!"…
סיפר הקיסר למקורביו על קורותיו בלילה האחרון; כיצד נותרו כל הדלתות נעולות לפניו ורק יהודי זה הסכים לארחו. "כמה מגיע לך בעד הלינה, הארוחה והנסיעה?", שאל את היהודי.
שתק היהודי.
"רצונך בעשרה שקלי כסף?", הוסיף הקיסר לשאול. אך היהודי שותק.
"אולי חמישים? אולי מאה?", המשיך הקיסר, והיהודי שותק.
"אלף?! עשרת-אלפים?! אולי רוצה אתה אחוזה עם שדות וכרמים?!". והיהודי עודנו שותק.
פקעה סבלנותו של הקיסר. "אם אינך עונה, לא אתן לך פרוטה יתרה על המגיע לך בשכר האכסניה!", הרעים בקולו.
הצעה ממעיטה זו השיבה ליהודי את כושר דיבורו. "אדוני הקיסר", גמגם, "בקשה אחת לי ממך. קונה אני ומוכר דברי סדקית בכפרי, ויהודי מהכפר הסמוך מגיע אף הוא בכל שבוע לכפרי ומתחרה בי. אנא, יצווה הקיסר ירום הודו שלא יבוא עוד לכפרי!"…
ארשת השתוממות עלתה על פני הקיסר. "רואה אני כי צדק השר שמשון באמרו שצרות- עין היא הסיבה לגלותם של היהודים. יהודי זה יכול היה להיות בעל-אחוזה עשיר כל ימיו, אך מעייניו בתחרות עם רעהו!"…