היה זה בשנתי השניה או השלישית בשדה החינוך, נכנסתי ביום הראשון של שנת הלימודים לכיתה, הצגתי את עצמי וביקשתי מהתלמידים כל אחד בתורו להציג את עצמו, יכולתיו, והציפיות שלו לשנה הקרובה.
כל אחד הציג את עצמו בתורו, וכשהגיע תורו של י’, הוא נעמד ואמר: אין לי ציפיות כי אני לא מסוגל לכלום, אני טיפש וסתום… האמת הייתי די המום ולכן שתקתי, חיזוק לדברים אלו קיבלתי באסיפת ההורים הראשונה בתחילת השנה, הוריו של י’ אמרו לי מפורשות כי בנם לא מסוגל להרבה ולכן לא מצפים ודורשים ממנו.
אני חייב לציין כי במעקב שערכתי אחרי י’ שמתי לב כי הילד כבוי, לא רק שלא גילה עניין בלימודים, הוא גם לא גילה עניין בלשחק, הוא פשוט היה חסר שמחת חיים ולו הבסיסית ביותר. מידי כמה ימים הייתי מכין לכל ילד פתק כתוב בכתב ידי האישי הייתי מציין כי אני אוהב ומעריך אותו ומאחל לו יום מוצלח, לפעמים הייתי מצרף ממתק. התקרב המבחן הראשון כל ילד קיבל ביום של המבחן פתק שאני מאמין ביכולתו להצליח ומאחל לו הצלחה, צורפה סוכריה…
י’ ישב במקומו ושירבט קוים במבחן ליותר מזה לא האמין שמסוגל, אך הוא קרא שוב ושוב לעצמו בקול את הנכתב בפתק, אתה חכם, ואני מאמין שאתה מסוגל להצליח במבחן, הוא קרא שוב ושוב תוך שהוא מעיף אלי מבטים… אני לא יאריך, רק אציין שאני התמדתי ביחס החיובי שלי בכל מיני צורות, ההמשך היה שבסוף שנה הממוצע של הציונים היה 80, אך זה לא מה שחשוב, י’ הפך לילד שמח שמאמין בעצמו ויודע לאהוב אחרים הוא הפך מכבוי למאיר…
מה בסה”כ עשיתי ? מעט תשומת לב.. מעט יחס אישי…
כמה חברה מסתובבים על ידנו ובסביבתנו, וכל מה שהם מחפשים זה שמישהו יתייחס אליהם, הם עושים דברים להכעיס, לא כי הם כאלה, הם נשמות טובות, טהורות, ומתוקות, הם פשוט זקוקים ליחס אישי, למילה טובה, זה כ”כ קשה לנו?
אני הייתי עד לבחור שהחל להתרחק מהיהדות, וכל לבושו והופעתו היתה צועקת אני לא משלכם, אני נגדכם…
עבר על ידו הרב שמעון אליטוב שיחי’, הרב ניגש אליו והחמיא לו. על מה? על הנעליים היפות.. ועל שידע להתאים בין התסרוקת לחולצה, "יש לך טעם טוב", ציין הרב.. כמה זה לקח מהרב? כלום … מעט תשומת לב.. אך אותו צעיר למחרת הגיע להניח תפילין אחרי שנתיים שלא עשה זאת…
כמה כאלה מסתובבים בנינו?! הם לא חייבים להיות עם קרניים.. זה אולי חברה כמונו, שאיננו יודעים מה הם עוברים, והיכן הם נמצאים, רק שמילה אחת.. כן … מילה..אחת.. יכולה להעביר מצד אחד לצד שני…
