כן, הצדקה היא זו, אשר בצד התשובה והתפילה, מסוגלת למחוק את כתמי העבירות החמורות ולתת לנו הזדמנות ואפשרות להתחיל מחדש ולעשות הכל טוב יותר. אנו נרחיב עתה במקצת את הדיבור על הצדקה.
חכמינו זכרונם לברכה מפליגים בתיאור חשיבותה של הצדקה. הם מתארים אותה כמצוה גדולה עד מאד, אשר בנסיבות מסויימות אף תציל את העוסק בה מן המות. הסיבה לכך היא כי הנותן צדקה עושה בזה מעשה בו משתתף כל כולו ולא רק חלק ממנו.
מה פירוש הדבר?
הנה מי שעושה מצוה זו או אחרת, עושה זאת רק עם חלק מסוים של גופו או מקדיש לכך רק חלק מכוחות הנפש שלו. מי שמניח תפילין – הוא מניח על היד והראש אך לא על כל הגוף. מי שלומד תורה, מתרכז בלימוד מבחינה שכלית בלבד. כן הדבר כמעט עם כל המצוות. אך לא כן הדבר עם מצות הצדקה: מי שנותן צדקה עושה זאת בכל גופו ומאודו, על כי הוא הרוויח את כספו במאמץ גופני ונפשי ניכר ואם הוא מפריש מכסף זה לצדקה, הרי שזה מאמץ כולל הראוי להוקרה מיוחדת.
יתר על כן: צדקה הניתנת לעני, לעתים קרובות מצילה נפש אדם, או לפחות מאפשרת לעני לחיות כבן-אדם במשך זמן-מה. מכאן התכונה של הצדקה "כמצילה ממות".
בגמרא מובאים סיפורים שונים אודות אנשים שניצלו ממות, הודות לצדקה שנתנו. הנה אחד מהם:
בכיכר השוק של אחת מערי ישראל, בתקופת חכמי התלמוד, ישב פעם חוזה בכוכבים (אסטרולוג) שהתיימר לדעת את גורלו של כל אחד ואחד, עפ"י ידענותו בכוכבים. פעם חלפו לפניו שני תלמידים מבית מדרשו של רבי חנינה שהלכו כשגרזנים על כתפיהם. הם הלכו כנראה ליער כדי לחטוב עצים לצורך בית המדרש.
האסטרולוג ראה אותם מרחוק ואמר לאנשים אשר לידו: "ראו נא ראו את שני הצעירים הללו. הם הולכים שמחים, מפטפטים ונהנים מזיו השמש. הם אינם יודעים כי המוות אורב להם ביער. שימו לב ותראו שלא יחזרו חיים משם".
שני התלמידים הלכו הלאה מבלי לדעת שהם שימשו נושא לשיחה ול"נבואה" כה שחורה. בפאתי היער הם פגשו קבצן שביקש אותם לתת לו מעט אוכל. "רחמו נא עלי, אנשים טובים" – התחנן העני – "אני מת מרעב אם לא תחיו את נפשי בקצת לחם".
לכל אחד מהם היתה פרוסת לחם כדי לשבור בה את רעבונו במשך היום. הם התכוננו לחטוב עצים, שהיא עבודה קשה, הדורשת כוחות. למרות זאת הם חילקו עם העני את הלחם שלהם, והמשיכו בדרכם תוך שינון דברי רבם, רבי חנינה.
למה לנו להאריך במקום שאפשר לקצר? לפנות ערב שוב נראו שני התלמידים בעיר כשהם חוזרים מהיער ונושאים על כתפיהם את העצים שחטבו. הם הלכו באותה דרך בה באו, הלכו לאיטם ושוחחו ביניהם מבלי להביט על ימין או שמאל. משהתקרבו אל מקום מושבו של האסטרולוג שעודנו ישב שם ובידר את ההמון, קמה תסיסה בקרב הנוכחים. אחדים מהם, שזכרו את דברי האסטרולוג מהבוקר, החלו לועגים לו בקולי-קולות באומרם לו: נו, נביא-שקר שכמותך, נו, חכם מה-נשתנה, איה דבריך מהבוקר? נראה כי הכוכבים איכזבו אותך הפעם… הנה שני התלמידים נראים בריאים ושלמים לא פחות מהבוקר. נראה אפילו שהם עדיין בחיים…
האסטרולוג ראה את השניים ואף הופתע כהוגן. אולם הוא לא השאיר את המותחים אותו ללא מענה: "אני עדיין אומר", הטעים, "כי גורלו של כל אדם כתוב ברור בכוכבים ויכול לדעת זאת כל מי שיודע לקרוא בהם. שני צעירים אלה נועדו למות היום, בנסיבות טראגיות ביותר. אולם הם הצליחו איכשהו להימלט מגורלם הרע, תיכף נדע כיצד הם עשו זאת".
באומרו זאת הרים האסטרולוג את קולו וקרא לשני הצעירים להתקרב אליו. משבאו ועמדו לידו, הוא שאלם אם איכפת להם שהוא יראה מה יש בצרורותיהם. השניים הורידו את החבילות על הארץ והאסטרולוג החל לחטט בין גזרי העצים עד שפתאום אורו עיניו. הוא מצא נחש מת, חתוך לשניים, חציו בחבילה זו וחציו השני בחבילה האחרת.
אתם רואים, קרא האסטרולוג לעומדים סביבו בנימת נצחון, אתם רואים כמה קרובים הם היו אל המוות. הנחש הזה הוא ארסי ביותר, כל נשיכה קלה שלו פירושה מוות מיידי. אולם הבה נראה כיצד ניצלו הצעירים האלה מהמוות הבטוח.
עתה הוא פנה אל השניים, שעמדו שם חיוורים כסיד, וביקשם לספר לו בדיוק נמרץ את כל הקורות אותם ביום זה. לצעירים היה מעט מזעיר מה לספר. מלבד הפגישה עם הקבצן העני, עמו חלקו את הלחם שלהם כלכתם ליער, לא אירע להם שום דבר מיוחד.
"אתם מבינים מה קרה כאן? ," – פנה האסטרולוג אל הסובבים אותו – "הכוכבים לא הכזיבו. הם ידעו את האמת, לפיה היו שני אלה בני מות. אולם אלוקי היהודים משנה את משפטו וניתן לרצות אותו בפרוסת לחם הניתנת לעני! הפעולה הזאת של צדקה, תהא קלת-ערך ככל שתהא, היא שהצילה את חייהם".
סיפור זה הוא אחד מני רבות ממה שמספרים לנו חז"ל להדגים את גודל ערכה של הצדקה.
את המושג "צדקה" ניסו לנתח גם מבחינה לשונית, לאור הקושי לתרגמו נכון ומדוייק לשפות אחרות. בלשוננו, לשון הקודש, יש למושג זה מובן נוסף, והוא עשיית צדק. כי אדם הנותן כסף לעני, או תורם סכום למטרה ראויה, חושב כי הוא נותן משהו ששייך לו ולכן הוא עושה מעשה חסד ומגיע לו תודה על כך. כאן באה המלה העברית צדקה ומובנה כי לא מגיע לך כל תודה, כי צדקה שנתת מעשה צדק הוא, חייב היית לתת ולא משלך נתת. לפי תפיסה זו לתת צדקה זה כמו לשלם חוב ובעד תשלום חוב לא מגיע כל תודה או הערכה.
אנו, יהודים, מאמינים לא רק בזה כי השם יתברך ברא את העולם, כי אם גם בכך שהוא מנהל עולמו והשגחתו הפרטית פרושה על הכל, בני-אדם, חיות ואף על היצורים הדוממים שאין בהם רוח חיים. הכל בכל מכל כל-הוא שלו יתברך, כל מה שיש לנו, כביכול, שלו הוא. אנו משמשים רק "נאמנים" שקבלנו לידנו פקדון מסויים. הוא נתן לנו מה שיש לנו, כדי שנעזור לאלה הזקוקים לעזרתנו.