בהביטי ביומני גיליתי בשמחה רבה שחנוכה, חג האור, יחול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידרארשל (מחנה-עבודה בלב גרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה.
מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש-אמונם של תושבי הבלוק. בנצי התלהב מרעיוני: "כן, עלינו להדליק נרות חנוכה. כך נקיים את המצווה וגם נעלה את המורל בצריף. הכן תכנית, אך בזהירות!".
על שתי בעיות עיקריות היה עלינו להתגבר: צריך היה 'להשיג' שמן ולמצוא מקום שממנו האור לא ייראה. בבית-החרושת שבו עבדנו לא היה מחסור בשמן, אך הבעיה הגדולה הייתה כיצד להבריח ולו כמה טיפות אל צריפנו בעוד-מועד, לקראת יום שני בערב, ליל ראשון של חנוכה.
אמנם ידענו כי אין אנו חייבים על-פי ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום המצווה, אך אצל רבים מאיתנו פעל דחף מיוחד לנהוג במסירות-נפש למען המשך ניהול חיינו היהודיים, גם בתנאים הקשים שהיינו נתונים בהם. מלבד זאת היינו שרויים בדיכאון רוחני וגופני גם יחד, עד שהרגשנו כי נר חנוכה קטן אחד יכול לחמם את נפשותינו ולהחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ לעמוד בכל האתגרים שלפנינו.
החלטנו להטיל גורל. האיש ששמו יעלה ראשון בגורל יצטרך 'להשיג' את השמן; השני יופקד על המשימה להסתיר את השמן עד יום שני בערב; וכך הלאה – כל אחד ותפקידו. יצאתי חמישי בגורל ועליי הוטל לדאוג לפתילות.
גרינוולד, שעלה ראשון בגורל, מילא את תפקידו להפליא. הוא הצליח לשכנע את מנהל העבודה השנוא כי המכונה שלו תיטיב לעבוד אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר. לשם כך קיבל צנצנת שמן מכונות משובח. כעת היה לנו שמן שתפס את מקומו המכובד והגלוי בארגז הכלים. כך נפתרה גם בעיית הסתרתו של השמן. גם האחרים מילאו את משימתם באמונה.
בהגיע יום שני לפנות ערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים. הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל. כאשר היה הכול מוכן, התיישבתי לאכול בחיפזון והזמנתי את חברינו להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה.
לפתע נזכרתי כי שכחנו לדאוג לגפרורים. לחשתי לבנצי: "על כל אחד ואחד להשאיר מעט מרק". בנצי הורה לחבריו הרעבים לעשות כן והסביר להם את הסיבה. בתוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק בסיגריה. הסיגריה הוענקה לממונה על המטבח תמורת השאלת קופסת גפרורים, ללא שאלות מיותרות.
לאחר הארוחה בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב מתחת לדרגשי. לא רק חבריי שומרי המצוות השתתפו, אלא כל דרי הצריף, ללא יוצא מן הכלל, הצטרפו לזמזום שירי חנוכה. לנגד עינינו צפו ועלו מחזות מלילות חנוכה עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו; כולם נאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, שרים בשמחה 'הנרות הללו', 'מעוז צור' ועוד שירים. דמעות ירדו על לחיינו הנפולות.
לאחר מכן התיישב כל אחד ואחד על דרגשו, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה היה כי שום דבר אינו חשוב בעינינו באותם רגעים, מלבד אור הנר הקטן והמרצד.
אך אויה! החלום חלף מהר מדי. צעקת "הקשב!" החזירתנו באחת למציאות. זינקנו לעמידת דום. ה'אונטרשארפירר' הקטן עמד בדלת בדממה, כפי שנהג לעיתים קרובות בביקורי-פתע, שבהם חיפש בקפידה תירוץ, ולו הקלוש ביותר, כדי להצליף במגלב-הכלבים שלו. לפתע עיקם את אפו וצרח: "מה קורה פה? אני מריח ריח של שמן שרוף!".
לרגע חדל ליבי מלפעום. הגנבתי מבט אל נר החנוכה הקטן, בשעה שהמפקד וכלבו החלו לצעוד לאורך הדרגשים, מחפשים אחר השמן הבוער. לא העזתי להתכופף ולכבות את הנר בנעלי, פן ירגיש הכלב בתנועתי ויקפוץ עליי.
סקרתי בחטף את הפנים החיוורות כמוות שמסביבי. כך עשה גם המפקד. הוא בחן את פנינו והביט לתוך עיני כל אחד ואחד מאיתנו. בעוד רגע או שניים יגיע לשורת הדרגשים שלנו ואז שום דבר לא יצילנו מידיו.
אך פתאום… קול צפירה, המתריעה על התקפה אווירית, נשמע. המפקד נעצר ובאותו רגע כובו מבחוץ כל האורות שבמחנה. "אזעקה! אזעקה!", הדהד הקול בכל המחנה. במהירות-הבזק כיביתי בנעלי את הנר, ועל-פי הוראות המחנה פרצנו כולנו החוצה.
"עוד תהיה חקירה! עוד תהיה חקירה!", צווח המפקד בתוך הרעש הגדול וההמולה שיצרו האזעקות והאסירים הרצים אל מגרש המסדרים. אך אני לא דאגתי עוד. בשמחה תפסתי את ה'מנורה' הקטנה ורצתי עמה החוצה.
בעבורנו זה היה נס חנוכה ממש. נס חנוכה שבו ראינו את יד ה' גם בתוך מחנה-העבודה הנשכח הזה שבנידרארשל.
בחוץ, בלילה הקר כקרח, דלקו הכוכבים הנוצצים. וכשהרעש המזמזם של מפציצי בעלות-הברית מעל ראשינו, הוספתי להרהר בליבי בנוסח הברכה – "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם ובזמן הזה".
(סיפורו של ש"ב אונסדורפר, לונדון תשכ"א)
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות