שני תנאים התנה הגאון רבי שמשון בעת שעלה על כס הרבנות בזיבלין. לא בקלות ניאותו פרנסי הקהל לקבלם, אך תשוקתם לזכות בו כרב גברה על הכול. תנאי ראשון – על פיו יישק כל דבר חשוב בחיי הקהילה, וכל עניין שבעבר היה נחתך על-ידי הפרנסים, יובא מכאן ואילך לאישורו. תנאי שני – אין לבוא אליו בענייני הציבור באמצע השבוע, כדי שלא לבטלו מתלמודו, אלא במוצאי שבת בלבד.
דרכו של הגאון הייתה לחבוש את ספסל בית-המדרש מיום ראשון ועד יום שישי. שם השיב לשואליו בענייני תורה והלכה בלבד. ביום שישי היה שב לביתו, ובמוצאי השבת היו נאספים אצלו ראשי הקהל ומעלים את כל הסוגיות הציבוריות שציפו להכרעתו.
במיוחד הצטיין רבי שמשון במידות טובות. הענווה המופלאה שלו לא נפלה ממידת גדולתו בתורה, ועל כך יעיד הסיפור הבא.
פעם אחת יצאה אשתו של רבי שמשון לשוק. בהגיעה לחנות הדגים ראתה דג נאה ומשובח, וחשבה לקנותו לכבוד השבת. בעודה מושיטה ידה אל הדג, נכנסה לחנות אשתו של גביר העיירה, והיא מיהרה ואחזה בדג לפניה.
מוכר הדגים, שהיה עד לנעשה, חש מבוכה. בתחילה ניסה לשכנע את אשת הגביר לוותר על הדג, אך היא אטמה את אוזניה משמוע. להפתעתו הוציאה מארנקה מטבע שערכו גבוה פי ארבעה ממחיר הדג והניחה אותו על השולחן. בכך לא הסתפקה. קודם לכתה פנתה אל הרבנית המושפלת והטיחה בה דברי עלבון וגנאי.
הסיפור התפשט במהרה וכל העיירה הייתה כמרקחה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שתושבי העיירה חשו דרוסים תחת רגליהם הגסות של הגביר ואשתו. הפעם הוגדשה הסאה. לנהוג בדרך כה מחפירה באשת הרב?! זו פגיעה שתושבי העיירה התקשו להשלים עמה.
אילו היו פרנסי הקהל רשאים לקבל החלטה מהירה, היו מלמדים את הגביר ואשתו פרק בהלכות דרך-ארץ; אבל, כזכור, כל החלטה דרשה את אישור הרב.
התייצבו פרנסי הקהל לפני הרבנית ויעצו לה, כי בליל שבת, כשישוב בעלה מבית- הכנסת, תראה בחוכמתה כיצד להביא לידיעתו את המאורע ובכך להכשיר את הקרקע לקראת העלאת
העניין בצאת השבת.
כששב רבי שמשון מבית-הכנסת, מצא את אשתו יושבת בפינה, כאבלה. במענה להבעת התמיהה מצידו, סיפרה לו הרבנית את סיפור המעשה. כשסיימה לתאר את גודל ביזיונה מצד אשת הגביר, הוסיפה: "הציבור כולו הזדעזע. גם ראשי הקהל רצו לקונסה, אבל ידיהם היו כבולות, משום שאינם רשאים לעשות דבר בלא הסכמתך".
הקשיב רבי שמשון לדברי הכאב והעלבון של אשתו, וניסה להרגיעה. לבסוף הצליח לפייסה ולשכנעה לגשת אל השולחן לעריכת הקידוש.
רבי שמשון מילא את גביעו יין, הרימו ביד ימינו וכבר עמד לפתוח ב"יום השישי". באותו רגע עבר רעד בכל גופו ומקצת היין נשפך. הוא הניח את הגביע מידו ופנה לאשתו: "אמרי-
נא לי, מתי אירע כל הסיפור שסיפרת לי?".
"ביום שלישי", ענתה הרבנית.
רבי שמשון התרגש למשמע התשובה. "ביום שלישי?!", שאל כמתקשה להאמין. "ביום שלישי?!", חזר שוב ושוב על שאלתו. "כלומר", המשיך, "מיום שלישי ועד עכשיו את שומרת
בליבך טינה על בת-ישראל"…
נבהלה הרבנית מתוכחת בעלה. כשראתה עד כמה הדבר נוגע לו, מלמלה: "ובכן, מוחלת אני לה, מוחלת בלב שלם". אלא שדעתו של רבי שמשון לא נתקררה. "אדם מישראל שנטרו לו טינה בלב מיום שלישי ועד שבת, חובה לפייסו. הבה נלך ונפייסה".
נצבט ליבה של הרבנית. הנשמע כדבר הזה, שהנעלב יבקש את סליחת המעליב?! אך מכיוון שדברי בעלה היו לה קודש, קיבלה את הדין באהבה. התעטף הרב במעילו והרבנית במעילה ויצאו יחדיו אל בית הגביר, מותירים על השולחן את גביע היין.
מה רבה הייתה מבוכת הגביר ואשתו, כשפתחו את הדלת ועל המפתן עמדו הרב והרבנית. הם חשו באותו רגע כאילו הקרקע בוערת מתחת רגליהם, בהיותם בטוחים שהרב בא לייסרם ולתבוע מהם את עלבון אשתו. שניהם החלו לגמגם דברי התנצלות וסליחה.
אך כשפתח הרב את פיו, התקשו הגביר ואשתו להאמין. "באנו כדי לבקש את סליחתכם על הטינה שנשמרה בלבנו כלפי בעלת-הבית מיום שלישי ועד עכשיו", אמר הרב בעיניים
מושפלות. "אנא, סלחו לנו".
דברי הרב פגעו כחץ בלב הגביר ואשתו. עיני האישה מלאו דמעות. "וכי אתם צריכים לבקש מאיתנו מחילה?! והלוא אנו שגרמנו לכל המכשלה הזאת ולפגיעה החמורה בכבוד התורה
והבריות", אמר הגביר בקול חנוק מהתרגשות.
שעה ארוכה הוסיפו לעמוד אלה מול אלה, מבקשים מחילה איש מרעהו ואישה מרעותה, עד שנתמזגו הקריאות מכאן ומכאן – "מחול לכם, מחול לכם".
רק אז נחה דעתו של רבי שמשון והוא ורעייתו שבו לביתם לקדש על היין שהמתין להם בגביע, מתוך שמחה והתרוממות הנפש.