בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

הטרקטוריסט מצפת משחזר "נס ההצלה" במלחמה

משה-יוסף פרידמן, חסיד חב"ד, היה טרקטוריסט בחיל-הנדסה. היה זה היום האחרון למלחמת "ששת-הימים" כשנפצע קשות בגופו מפגז סורי • "כשהכניסו אותי לחדר הניתוח, התחלתי לחשוב על הילדים והאישה שמחכים לי בבית, ואז איבדתי את ההכרה" • "אלוקים נתן לי את החיים במתנה"

46 שנים עברו מאז אותו יום. בשביל ר' יוסף-משה פרידמן המתגורר בקהילת חב"ד בצפת, כאילו זה התרחש אתמול. הוא זוכר כל פרט ופרט. כשהוא מגיע לרגעים הדרמתיים, התרגשות עולה בקולו והוא משתהה מספר רגעים ולאחר-מכן ממשיך. בראיון ראשון ל-COL, מגולל ר' משה את סיפור ההצלה שלב-אחר-שלב. 

כידוע, שבועות מספר לפני המלחמה, נשיא מצרים נאצר קידם את צבאו לעבר ישראל וסגר את מיצרי טירן, המלחמה בסיני עברה יותר מהר ממה שציפו וכמעט שלא השתתפנו בלחימה בסיני.

ר' משה שימש בחיל-הנדסה של החטיבה, כשלצידו משרת חסיד חב"ד נוסף, ר' בנימין כהן האחראי כיום על התחזוקה בכפר-חב"ד.

"נהגתי על טרקטור ענק", הוא מספר, "ותפקידי היה לעבור לפני הטנקים ולסלול להם דרך". מיכוון שכל סיני נכבשה מהר, החטיבה עלתה לבאר-שבע ומשם לחזית חברון. כל זה התרחש ביום השלישי למלחמה.

"חייבים לכבוש את הרמה"

תוך-כדי הנסיעה, נודע כי חברון נכבשה כבר ואותנו שלחו צפונה לגיזרה הסורית, לשם הופנו גם כוחות שלחמו בסיני ונתבקשו לטפל בסורים שהפגיזו את כל היישובים באיזור. היה זה היום האחרון למלחמת "ששת-הימים". ר' משה, שירת בחטיבה 8 בשריון.

"המח"ט דיבר בפני כל החיילים ואמר שאנו עולים (מטפסים) על הרמה ושם צפויים לנו קרבות קשים ביותר. 'אנחנו חייבים לכבוש את רמת-הגולן כדי למנוע את הירי על הישובים ולא לתת לסורים להתקדם לעבר ישראל.

"היינו אחרי ימים רבים ללא שינה. כל אחד התארגן בענייניו האישיים והתכוננו לגרוע מכל. עם שחר, התפללתי ולפני שסיימתי, הגיעה הפקודה שכל החטיבה עולה לכבוש את רמת-הגולן. זה היה משהו מאוד מפחיד: כל הרמה יורקת אש ומהכיוון שלנו – התותחים שלננו משיבים אש בחזרה לכיוון שלהם. החטיבה נסעה דרך שבילים ודרכי עפר והתחלנו להתקדם צפונה לרמת-הגולן. אני הייתי צמוד לטנקים ותפקידי, כאמור, היה לנסוע לפניהם ולנקות את השטח.

"לאורך כל הדרך, הסורים יורים עלינו אש תופת. ככל שהתקרבנו לגבול, האש התחזקה יותר ויותר. אני מפלס דרך והטנקים אחרי, לפעמים הם עוקפים אותי וחוזר חלילה. מי שעומד ליד הכינרת ומביט למעלה, על הרמה הסורית כפי שקראו את זה אז, לא יכול להאמין ולדמיין שאנו עלינו על ההר הענק הזה, תוך-כדי הפגזות ללא רחם וללא הפסקה. במצב כזה המוח לא חושב. מבצעים את המשימה כמו רובוטים ללא אוכל וללא שינה, מכל הצדדים נופלים פגזים, בקשר שומעים שיש נפגעים רבים ומספר לא מעט של כלים עולים באש, הרעש מסביב עצום ואתה מדמיין שהשמים נחבטים בקרקע.

"מי שלא עבר את זה לא יבין זאת, מנוע הטרקטור נותן את הכל מה שהוא יכול, עוד מטר קדימה ועוד מטר… ופתאום, בום. טלטלה עזה. בשניות הראשונות אתה בעירפול חושים ולאט-לאט אתה מתחיל להתעורר. הדבר הראשון שאתה חושב עליו, זה על המשפחה והילדים. אני מתחיל להרגיש את חלקי הגוף הכואבים ובוחן את עצמי. ידיים בסדר, הראש במקום, אבל הרגליים זבות דם רב ואיני יכול להזיזם. כן, פגז סורי נפל מספר מטרים מהטרקטור והרסיסים שלו ריסקו לי את שני הרגליים. התבוננתי סביבי וחששתי שהעסק אבוד, רק נשאר לומר וידוי… בכוחותיי האחרונים הצלחתי לרדת בזחילה מהטרקטור כדי לתפוס מחסה".

הטנק עלה באש

"בכזה מצב", מסביר ר' משה, "כל אחד דואג לעצמו. הכל היה תחת אש ולחשוב על חובש, זה היה חלום. תוך-כדי שאני חושב על מצבי, הפגזים המשיכו ליפול. תפסתי מחסה על-יד אחד הגלגלים. המשכתי להיפגע ולקבל רסיסים בגופי.

"הזמן הוא כמו נצח וכל מסכת החיים עוברים לי בראש: ילדות, חיידר, ישיבת לוד, המלמדים, החברים, המשפיעים וכמובן המשפחה. מפעם לפעם חושיי מתערפלים מרוב הכאבים ואתה מתחיל לחשוב שאתה כבר בעולם שכולו טוב. לפתע פתאום קופץ עלי איזה חובש משלנו שירד מאחד הנגמ"שים שהיו מצורפים ליחידה. הוא חבש אותי מהר ונתן לי זריקת הרגעה מהכאבים האדירים ושלא אכנס להלם. האמת היא, שממש לא יכולתי לזוז ולא לעשות שום דבר. דקות לאחר-מכן הבחנתי בבור ורציתי לזחול אליו כדי לתפוס מחסה, ותוך-כדי זה נפל  פגז לא-הרחק מהבור…

"חיילים המשיכו להיפגע. לא-הרחק פגז סורי נופל על טנק שלנו ועולה באש, יחד עם החיילים שרק יום לפני זה הייתי איתם יחד. המראות היו קשים מנשוא. אתה בחלום בלהות".

לאחר שעה ארוכה שנראתה כנצח, עבר רכב שהפך לאמבולנס מאולתר ושני חיילים הכניסו את ר' משה לרכב והחלו לטפל בו, כשהם דוהרים במהירות מהמקום. "הגענו לאוהל התאג"ד 'עזרה ראשונה'", ממשיך ר' משה בשחזור האירועים, "שם נתנו לי טיפול ראשוני. החיילים קרעו לי את הבגדים המאובקים וחבשו לי את הפצעים הרבים. המצב שלי הלך והתדרדר".

איבוד הכרה

התחנה הבאה, לשם הובל ר' משה, הייתה בבית-חולים שדה בקריית-שמונה. בית-הרפואה שכן מתחת לאדמה – מעין מרתף כזה. במקום, היו מאות חיילים פצועים ור' משה הוגדר במצב קשה. במשך זמן ההמתנה, עד שהגיע כוח חילוץ, הוא דימם ואיבד דם רב. לאחר שטופל, הוטס בהליקופטר לבית-הרפואה רמב"ם. בהליקופטר היו עוד פצועים בדרגות שונות. אם כי, אני חשבתי לעצמי שאני הפצוע הכי גרוע.

דקות לפני כניסת השבת, הגיע ר' משה לבית-הרפואה. "הייתה ממש על-סף הכרה", הוא משחזר, "והרגשתי ממש גרוע. אני זוכר כשאמרו לי שמכניסים אותי לחדר הניתוח, התחלתי לחשוב על הילדים והאישה שמחכים לי בבית, ואז איבדתי את ההכרה".

ר' משה שכב בבית-הרפואה מספר ימים ודבר פציעתו נודע למשפחתו, בזכות קבלן הבניין פוקס מכפר תוחלת שבא לבקר קרוב משפחה שנפצע גם בקרבות. הוא זיהה את ר' משה ודאג להעביר זאת מיד לבני-משפחתו . "זה היה נס גלוי ומופלא", אומר ר' משה, "אלוקים נתן לי את החיים במתנה".

מערכת האתר

השאירו תגובה