לפעמים נדמה כי האמונה בבורא-עולם נחוצה במיוחד כדי לקיים את המצוות שבין אדם למקום, ואילו את המצוות שבין אדם לחברו אפשר לקיים גם בלי אמונה. ערכים אנושיים כעזרה לזולת, הגנה על החלשים, וכיוצא באלה, יכולים, לכאורה, להתקיים גם בלי אמונה. מכאן אפשר אולי להגיע למסקנה, שהדבקות האמיתית בבורא-עולם באה לידי ביטוי במצוות שבין אדם למקום ולא כל-כך במצוות שבין אדם לחברו.
אולם מתברר ששני הצירים הללו הולכים שלובי-זרוע, וככל שהאדם מאמין יותר בקב"ה, כך הוא דבק דבקות רבה יותר גם בעניינים שבין אדם לחברו. אברהם אבינו, המאמין הגדול, הוא גם דמות-מופת מיוחדת במינה של איש-חסד ומכניס אורחים. פרשת השבוע מספרת מעט על מסירותו לזולת, על הכנסת האורחים המופלאה שלו, ועל המאמצים הרבים שעשה כדי להציל אפילו אנשים רעים וחוטאים כאנשי סדום.
מבחנה של האמונה
מעניין שסימני-ההיכר המובהקים של יהודים הם דווקא מידות טובות שבין אדם לחברו – רחמנים, ביישנים וגומלי-חסדים. המידות הטובות הללו הן בבחינת תולדה טבעית של האמונה בקב"ה והדבקות בו. ויתרה מזו – מצבו של יהודי במצוות שבין אדם לחברו הוא המבחן וההשתקפות של מעמדו ביראת שמים ובעבודת ה'.
לכן כאשר בא הגר אל הילל הזקן וביקש ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת, אמר לו: "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה – זו כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, לך ולמד". ולכאורה, איך אפשר לומר שאהבת ישראל והימנעות מגרימת צער לזולת הן "כל התורה כולה"? מה הקשר בין מידות טובות אלה לבין שבת, ציצית, תפילין וכשרות?
מסבירה תורת החסידות, שמטרת כל התורה היא להביא את האדם להגברת הנפש על הגוף, הגברת הרוח על החומר. המבחן לזה הוא מצבו באהבת-ישראל. כל עוד גופו של האדם הוא העיקר בעיניו, לא יוכל להגיע לאהבת-ישראל אמיתית, מכיוון שתמיד יחשוב תחילה על עצמו ועל צורכי גופו. רק כשהצליח להגביר את הנפש על הגוף, יוכל לאהוב באמת את זולתו, כי מבחינת הנפש לא קיימות מחיצות בין יהודי ליהודי, וכל הנפשות מחוברות יחדיו, כאילו היו נפש אחת גדולה.
הראייה הגופנית הטבעית מושכת את האדם לאנוכיות ולהעמדת עצמו, רצונו וצרכיו בראש סולם העדיפויות. האמונה בה' מביאה אותו לראייה אחרת. לא האדם הוא מרכז היקום ולא הכול נועד לשרת את רצונותיו וצרכיו. ככל שהוא חש יותר את נוכחותו של הקב"ה, הוא מרגיש יותר את אפסותו ואת מחוייבותו למילוי תכליתו בעולם. לכן הוא נפתח יותר גם אל הזולת.
מקשה אחת
זו הסיבה שעולם החסד והעזרה לזולת מפותח כל-כך דווקא בקרב יהודים שומרי תורה ומצוות. אמנם כל יהודי הוא איש-חסד בטבעו, וגם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות קיבלו מידות טובות אלה בירושה מאברהם אבינו, ולכן הם נותנים צדקה ופועלים למען הזולת; אבל שמירת התורה והמצוות מעצימה עשייה זו פי כמה וכמה.
אנו חיים בתקופה קשה, שבה משפחות רבות התדרדרו לעוני ולמחסור. בציבור הכללי נוטים להשליך את הבעיה לפתחן של הרשויות (בצדק גמור), וכשהללו אינן מסייעות, יכולות משפחות להיזרק מביתן ולהישאר ללא פרוסת לחם. בקרב יהודים מאמינים לא יקרה דבר כזה. אם הרשויות לא יסייעו, יסייע הציבור למשפחה הנזקקת ולא יניח לאדם ליפול ולהיות מושלך לרחוב.
אין הדברים נאמרים כדי להלל ולפאר ציבור כלשהו, אלא להמחיש את הזיקה ההדוקה שבין המצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום ולאמונה בה'. זו המורשת שקיבלנו מאברהם אבינו, ושני חלקיה הם מקשה אחת, שיוצרת את השלמות בחיי העם היהודי.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
