אחד המאפיינים המובהקים של תנועת החסידות, מראשית התפתחותה, הוא כלשון הפסוק שבפרשתנו – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". מצד אחד, עומק עצום וחתירה לרמות רוחניות עליונות ביותר; ומצד שני, התייחסות לחיים היום-יומיים הפשוטים ביותר וטיפול בבעיות הקיומיות והארציות של כל יהודי פרטי ושל עם-ישראל בכלל.
השבוע חל יום הולדתו ויום הסתלקותו של הנשיא השני של חסידות חב"ד, רבי דובער, 'אדמו"ר האמצעי', בנו של בעל ה'תניא'. הוא נולד ונסתלק באותו יום, בט' בכסלו. יום אחר-כך חל עוד תאריך חשוב בחייו – חג-הגאולה י' בכסלו, היום שבו נשתחרר מן הכלא לאחר הלשנה שטפלו עליו (ואגב, הוא שקבע את משכנו בעיירה ליובאוויטש, והיה הראשון שנקרא 'אדמו"ר מליובאוויטש').
גם אצלו באה לידי ביטוי הפעילות בשני הכיוונים הללו. מצד אחד, הוא הרים לאין-שיעור את ההתעמקות בתורת החסידות. שאיפתו בחייו הייתה, שכאשר שני חסידים נפגשים, ישוחחו ביניהם בעניין 'ייחודא עילאה וייחודא תתאה' (מושגי-יסוד בתורת החסידות, העוסקים במידת התבטלותו של העולם למקורו האלוקי). ומצד שני, הוא ניהל מערכת של איסוף כספים להחזקת היישוב היהודי בארץ-ישראל, ופעל להפניית יהודים לכפרים, כדי שיעסקו בעבודת האדמה או בבתי-חרושת, ולא יבנו את פרנסתם על מסחר ועסקי-רוח למיניהם.
אמת שלמה
קו-פעולה זה מבטא את האמת השלמה, המחברת את כל הקצוות. שיטה שמצטמצמת רק לענייני רוח או לדברים ארציים בלבד, אינה יכולה להיות אמת שלמה. האמת חובקת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים גם יחד. היא מדריכה את האדם בתחומים העדינים והרגישים ביותר בחיי הנפש, ובה-בשעה היא מעניקה השראה וכיווני-דרך לפעילות ארצית, גשמית ויום-יומית.
דרך זו הומחשה במיוחד אצל הרבי מליובאוויטש. מצד אחד, ענקיות-רוח מדהימה, חידושים מפליאים בכל חלקי התורה, דברי הגות מעמיקים ביותר, גילויים עדינים ומופשטים ביותר בסוגיות הסבוכות של תורת החסידות. ובה-בעת התייחסות לפרטי-הפרטים של הבעיות הקטנות והפשוטות של יהודי או של ציבור יהודי: דאגה לפרנסה, לרפואה, לחינוך הילדים, לשידוך הגון, לבעיות של דכדוך-הנפש וכדומה.
אנשי רוח והגות נוטים, מטבעם, להתלהב מעניינים גדולים וחובקי-עולם, ואילו פרטים קטנים של חיי יום-יום נתפסים בעיניהם כמטרד מעיק. היכולת לשלב את השניים ולתת את מלוא תשומת הלב גם לבעיות ארציות קטנות – היא המאפיין של גדולה אמיתית.
השילוב הגואל
שיטת החסידות מלמדת שאין סתירה בין השניים, והם אף משלימים זה את זה. זה האיזון הנכון בין הראש שנמצא ב'שמים' לבין הרגליים הנטועות ב'ארץ'. כך משיגים גם את ה'שמים' וגם את ה'ארץ'.
רק מי שמבין את העיקרון הזה יכול לקלוט את ריבוי הפנים של חסידות חב"ד במרוצת הדורות. היו תקופות שהדגש היה על דרגות עליונות של רוחניות – תפילה באריכות, התבוננות ממושכת בחסידות, דבקות באלוקות. והיו תקופות שאדמו"רי חב"ד שמו את הדגש על פעילות מעשית, ארצית מאוד, כדי לעזור ליהודים בגשמיות וברוחניות. תמיד היו שני התחומים שזורים זה בזה, אם כי ההדגשים השתנו לפי הצרכים, שכן שניהם מהווים חטיבה אחת.
החסידות היא הכנה לגאולה, ואכן, שילוב זה מאפיין גם את משיח-צדקנו, שעליו נאמר שיהיה 'מלך' ו'רב'. מצד אחד, יהיה מלך וידאג לצרכים הקיומיים של עם-ישראל ושל האנושות בכללה; ומצד שני יהיה רב, ויגלה 'תורה חדשה', בעומק ובהיקף שטרם נתגלו כמותם. שכן אז, בזמן הגאולה, תתגלה שלמותו של ה'סולם' ה"מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
