היו ימים שחשבנו כי אנו חיים בעולם חדש, עולם שהאנטישמיות נתפסת בעיניו כתופעה מאוסה וראויה לגינוי. אף היו שהתפתו לחשוב שגם המזרח התיכון משנה את פניו, ורוח של שלום ואחווה עוטפת את כל עמי האזור. מתברר שהים הוא אותו ים, הערבים אותם ערבים והעולם הצבוע נשאר דו-פרצופי כשהיה.
העולם לא יצא מגדרו נוכח תופעה מחרידה ומזעזעת של מחבלים-מתאבדים, המפוצצים את עצמם בקרב נשים וילדים. חוץ ממילות גינוי רפות, לא שמענו מחאה אמיתית על השימוש בפצצות חיות נגד אוכלוסיה אזרחית. ולמי שהספיק לשכוח: לא ראינו שהתקשורת העולמית מתפלצת נוכח ירי בדם קר בראשה של ילדה בת חמש, השוכבת במיטתה בביתה. אבל ראינו את העולם ה'נאור' מזיל דמעות תנין על הפגיעה במחבלים רוצחים.
ניסיון מוכח
בהיסטוריה היהודית ארוכת-השנים הוכח שוב ושוב, כי אין שום סיכוי לזכות בתמיכת העולם על-ידי התרפסות וכניעה ללחציו. פעמים אין-ספור ניסו יהודים להיענות לדרישות מצד הגויים, בתקווה לרצותם. תמיד צצו תביעות חדשות, ובכל מקרה הוצגו היהודים כאשמים.
לעומת זאת, כאשר עמדו היהודים בתקיפות על עמדותיהם, כיבדו והעריכו אותם גם הגויים. דברים שהיהודים נקטו בהם נחישות ועמידה איתנה, לא העזו לפגוע גם הקשים שבשונאינו.
העת האחרונה היא ההוכחה הטרייה ביותר לעיקרון זה. רצינו להיות היפים ביותר, הצודקים ביותר, המוסריים ביותר. נענינו לכל קריאה לאיפוק והקפאה. כל זאת תוך נכונות לספוג פגיעות חוזרות ונשנות באזרחים, דבר ששום מדינה אחרת לא הייתה מוכנה לקבל. מתוך אמונה, שאם אחרי כל זה לא תישאר ברירה אלא לנקוט פעולה תקיפה נגד מוקדי הטרור, נזכה לגיבויו של העולם.
את מידת הגיבוי כבר חווינו בימי 'עופרת יצוקה': הטפות מוסר צדקניות; גינויים מקיר אל קיר; התקפות ארסיות, על גבול האנטישמיות; ניסיונות לפגוע בקשרי הסחר עם ישראל. בעיקר שמענו את הקולות מאירופה שרק לפני כשישים שנה הייתה שותפה, במעשה או בשתיקה, לטבח של שישה מיליוני יהודים. היא מטיפה לנו מוסר!
כבוד שמים
לכאורה, אין מנוס מלהתחשב בדעת העולם. אנחנו מדינה קטנה, הזקוקה לעזרה ולסיוע מצד מדינות אחרות, ואין לנו היכולת לעשות ככל העולה על רוחנו. כל זה נכון באשר לפעולות שיש בהן התגרות לשמה בעולם, אבל בעניינים חיוניים אסור להתחשב בדעת העולם ויש להתנהג ככל מדינה ריבונית, המחוייבת בראש ובראשונה לביטחונה ולשלום אזרחיה.
בפרשת השבוע הקב"ה מבטיח לעם-ישראל: "ואולך אתכם קוממיות". קוממיות פירושה – בקומה זקופה. הקב"ה רוצה שעם-ישראל ינהל את חייו בקומה זקופה, מתוך גאון יעקב, בעמידה איתנה על צרכיו החיוניים, והוא נותן לנו את הכוח לכך. ההתרפסות לפני הגויים נובעת מ"הגוי אשר בקרבך", מהעדר גאון יהודי, ועל-כן היא מוליכה להידרדרות גוברת והולכת.
עמידה איתנה מול העולם חיונית גם לתחושת הביטחון של יהדות העולם. ככל שבארץ אנו מניחים לעצמנו להיכנע ולוותר בעניינים הנוגעים לשלומם של היהודים, משפיע הדבר על ביטחונם ושלומם של היהודים בכל רחבי תבל.
עם-ישראל הוא עמו של הקב"ה, והוא חייב להפגין גאון יעקב גם כלפי העולם, כי אין זה כבודו-שלו בלבד אלא כבוד שמים. דווקא דרך זו, של עמידה תקיפה ונחושה מול העולם, היא הגורמת שהעולם יכבד ויעריך אותנו, ומתוך גאון זה נגיע לגאולה השלמה על-ידי משיח צדקנו.
התוכן באדיבות:
© כל הזכויות שמורות
