השבוע בפורום: אבא שלי גרוש ומצפה לקשר
רק מתי-מספר ידעו את שמו האמיתי. איש זקן וגלמוד, לבוש בגדים מרופטים, שחי את חייו השקטים בשולי החברה. שתקן מופלג היה וכמעט לא דיבר עם איש. קולו הנעים והעמוק, שבכל פעם הצליח להפתיע את שומעיו, נשמע רק כשעבר לפני התיבה בשני ימי-השנה לפטירת הוריו או כשנקרא לעלות לתורה.
כשהיו משכימי-הקום באים לבית-הכנסת, כבר היה שם – עטוף טלית ומעוטר תפילין, ממתין לתפילת הוותיקין. כשעזבו מאחרי-השבת את שערי בית-הכנסת, עדיין ישב על מקומו, רכון על ספר כלשהו – חומש, משניות או עין-יעקב. איש לא ידע מתי הוא בכלל ישן.
ביתו, בן חדר אחד בלבד, שכן בקצה סמטת החייטים. יהודים טובי-לב תחבו לכיסו מדי פעם כמה מטבעות, ונשים צדקניות נהגו לשלוח עם ילדיהן מזון מבושל לביתו. כינויו בפי-כול היה ארוך ומוזר ביותר – "שוב יום אחד". בפועל הגו זאת האנשים בנשימה אחת, דבר שהפך את הכינוי למילה מוזרה עוד יותר – "שוביומחד". "מי נמצא בבית-הכנסת?", שאל, למשל, פלוני את רעהו. "שוביומחד ועוד שניים", עשויה הייתה להיות התשובה.
על שאלת אישיותו המסתורית ועברו הנעלם נוספה אפוא גם חידת כינויו המשונה. ובכל-זאת, דומה כי נוכחותו בנוף המקומי, כמו כינויו הבלתי-שגרתי, נתקבלו בטבעיות גמורה. טרדות היום-יום העסיקו את אנשי העיירה הרבה יותר משאלת זהותו של "שוביומחד".
יום אחד פשטה הבשורה – "שוביומחד נפטר". בבת-אחת הופנתה כל תשומת-הלב לדמותו. לפתע, כאילו לא הספיקו תשעים ושש שנות חייו (לדברי אנשי החברה-קדישא) לבירור העניין – החלה עתה חרושת של שמועות סביב האיש. ניחושים רבים ריחפו בחלל, מ'גר-צדק' ועד 'צדיק נסתר'. גם כשקרא רב העיירה לציבור להשתתף בהלוויית הנפטר לא היה בכך לשפוך אור על דמותו האמיתית.
הציבור נענה לקריאת הרב ובא להלוויה. על קברו הטרי פתח הרב את פיו לשאת דברי-הספד. הס הושלך בקהל הרב, שציפה בסקרנות מתוחה לתגלית שאולי תצא מפיו. וזו אכן באה.
"קרוב לארבעים שנה חי הנפטר בקרבנו", פתח הרב ואמר. "את סיפור חייו המיוחד שמעתי מפי קודמי ברבנות, שהלך לעולמו לפני כמחצית היובל. שמו האמיתי של הנפטר היה שרגא-פייביש – ר' שרגא-פייביש בן ר' יהודה-לייב. יליד עיירה פלונית היה.
"ויהי היום ושרגא-פייביש, אז בחור צעיר, החליט כי העיירה קטנה עליו וכי החיים בין כותלי השטיבל החסידי שבו גדל אינם מספקים אותו. קם ועזב. נסע לאחת הערים הגדולות, שלח ידו במסחר וראה ברכה בעמלו.
"אולם נתקיים בו הכתוב 'וישמן ישורון ויבעט'. עם ההצלחה באה הידרדרות רוחנית. אט-אט השיל מעליו את תלבושתו הישנה ולבש תחתיה חליפה מודרנית. בשלב הבא אימץ לעצמו שם חדש וניהל חיים של פריקת-עול מוחלטת. שום דבר מכל מה שלמד וחונך עליו לא עמד בדרכו, דרך החטא. בכל פעם שנזכר בחבריו שהותיר בעיירה, חש כלפיהם בוז עמוק. גאווה רבה הציפה את ליבו על העוז שמצא לפרוץ את המסגרת ולסלול לעצמו דרך-חיים עצמאית.
"זה היה בעיצומו של סיבוב עסקים. שרגא-פייביש נקלע בדרכו לעיירה שלנו. הוא נכנס לאכסניה ללינת-לילה וכשהתעורר בבוקר להט כל גופו. ביומיים הבאים החמיר מצבו. רופא הוזעק למיטתו, אך כל מאמציו היו לשווא. מרגע לרגע עזבוהו כוחותיו ושרגא-פייביש חש כי שעותיו ספורות. הוא ביקש להזעיק אליו את קודמי, הרב.
"כשהגיע הרב למיטתו התקשה שרגא-פייביש בדיבורו. במילים ספורות סיפר לרב על חייו ומסר לו את שם עיירת-הולדתו ושם הוריו, שאותם נטש לאנחות. הרב הקשיב לו ולבסוף אמר: 'חכמינו ז"ל הורו לנו – 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. כלומר, ראוי לאדם לשוב בתשובה בכל יום ויום, שמא מחר הוא יום מיתתו. ומה קורה אם יום המוות הקדים ובא והאדם לא הספיק לשוב בתשובה?', שאל הרב ומיד השיב, 'ובכן, חז"ל אמרו עוד, 'הבא ליטהר מסייעין בידו'. אם אדם מקבל עליו החלטה נחושה לשוב בתשובה שלמה, מן השמים מסייעין בידו לעשות כן ואף מאריכים את חייו. קבל עליך עתה לשוב בתשובה שלמה ואולי תזכה לרחמים'. כך אמר הרב קודם שנפרד מהחולה.
"איש לא יכול לדעת את צפונות מוחו וליבו של שרגא-פייביש, אולם עובדה היא כי באותו יום החלה התאוששותו. שרגא-פייביש לא שב לביתו ולמשפחתו בעיר הגדולה, אלא נשאר בעיירה, וכאן בילה את כל שארית חייו. מעשיו הוכיחו כי אכן שעה לעצת הרב והחליט להיות בעל-תשובה אמיתי. הסיפור, שנודע בשעתו לתושבי העיירה, נשתכח עם השנים, וכך נשאר רק הכינוי שדבק בו מאז".
הרב עשה אתנחתא קלה ומיד המשיך: "הבוקר, כך נראה, נשלמה תשובתו של ר' שרגא-פייביש ז"ל והוא נתבקש לישיבה של מעלה. 'במקום שבעלי-תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'", סיים הרב את דבריו הנרגשים.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות