נקמה ברוצחים

מהיכן נטל נפתלי דויטש את הכוח לעשות מה שעשה – לא ידע, אבל כל חייו ליוותה אותו תחושת הסיפוק על שנקם את נקמתו ונקמת חבריו המעונים והמושפלים.

נפתלי נולד בעיירה קִימְיאַט שבהרי הקרפטים. אביו היה יהודי תלמיד-חכם, שנחשב מנהיג רוחני באזור. בצ'כוסלובקיה חיו היהודים חיי רווחה ונהנו משוויון זכויות, והצ'כים הגנו עליהם מפני האנטישמים.

כל זה השתנה עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה. אפילו הילדים הרגישו שדמם של היהודים הותר והחלו להתנכל לילדים היהודים. נפתלי היה נער חסון וחזק, ונחלץ להגן על ילדי היהודים. במיוחד חש צורך להגן על ילדי השוחט, שבלטו בלבושיהם ובהליכותיהם.

באסרו חג-הפסח תש"ד (1944) גורשו כל יהודי הקרפטים והובאו לגטו מוּקאַצֶ'בוֹ. סבל לא-יתואר עברו בגטו הצפוף. זמן קצר לפני חג-השבועות הובלו שוב, והפעם למחנה אושוויץ. כמו בהמות הועמסו על קרונות, מאה איש בקרון, באין אוויר לנשימה.

נפתלי עמד עם אביו בשורת הגברים כאשר מלאך המוות של אושוויץ, מנגלה, מיין את הבאים. לנפתלי סימן ללכת לצד ימין, ולאביו סימן לשמאל. זו הייתה הפעם האחרונה שנפתלי ראה את בני-משפחתו.

מאושוויץ הובלו ברכבת-משא אל מחנה מטהאוזן. שם הורדו תוך צריחות והשפלות, ולאחר יומיים החלו במסע רגלי של יום תמים, אל מחנה ההסגר גוּסֶן.

נפתלי נשלח לעבוד במטבח עם נערים בני-גילו. הממונה עליהם היה גרמני ושמו האַנְס. הלה היה גבוה ובריון, והאכזריות נחשבה בעיניו עונג. במטבח הוצבו שולחנות ארוכים, ועליהם היו מקלפים את הירקות. האנס הסתובב מאחורי גבם של הנערים והשגיח על עבודתם.

בסיבוביו היה האנס צועק צעקות שכל מטרתן להטיל אימה. בכל עת שהתחשק לו היה מצליף בצינור הגומי בעל חוטי הברזל על גב אחד הנערים.

יום אחד עמד האנס מאחורי גבו של נפתלי. נפתלי השתדל לעשות את עבודתו נאמנה, אך לפתע, בלי שום סיבה, הנחית האנס על גבו מכה קשה. הכאבים היו נוראים ומעודו לא חש כמותם, אולם הוא התאמץ בכל כוחו להמשיך בעבודה, כדי שלא לקבל עוד הצלפות.

באותו לילה התפתל נפתלי מכאבי-תופת ובליבו גמלה החלטה: הוא לא ישוב עוד לעבוד במטבח תחת רודנותו של האנס. שפתיו מלמלו את מילות התהילים: "ממעמקים קראתיך ה'. ה' שִמעה בקולי, תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי". הוא חש כי המילים האלה נוסכות בו כוחות מחודשים.

למחרת ניגש לקבל את מנת המזון שלו ונעלם. אל המטבח לא הגיע. הוא חשש שיבואו לחפשו בצריף, ולכן עזב את הצריף וכמה ימים שוטט במקומות מסתור. בימים האלה צפו ועלו במוחו זיכרונות מבית אביו, וביניהם הפרק 'מזמור לדוד' שהיה מושר בסעודה השלישית. הוא אמר עתה את מילות המזמור בדמעות ובכוונה רבה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי"…

לפתע פגש נער מתוך שלושה שהגיעו לגוסן מכפרו. זה היה יוסף, בן השוחט, שנפתלי הגן עליו בשעתו. יוסף היה ממונה על מחסן המזון של הגרמנים, והוא השביע את נפשו של נפתלי בלחם ובירקות.

נפתלי החל לעבוד שם. זה היה מפלט טוב, אולם בכל רגע היה יכול האנס להיתקל בו, ופסוקי התהילים לא פסקו מלרחוש על שפתיו.

יום אחד קרה הדבר. נפתלי היה בחדר הקדמי של המחסן. פתאום נכנס האנס וגילה את נפתלי. עיניו כמעט יצאו מחוריהן והוא קרא בחמת-רצח: "אהה, אתה פה?! מבלה טוב?". הקלגס החל להתקרב אל נפתלי כשחיוך אכזרי על פניו.

נפתלי ניסה לחמוק ממנו והחל מרדף. הרצפה הייתה חלקלקה, ונפתלי זרק בדרכו של האנס סל. האנס מעד והחליק. באותה שנייה תפס נפתלי סיר מים רותחים ושפכו על האנס, והלה החל לצרוח מכאבים. נפתלי ניצל את ההזדמנות, אחז בגרזן הבשר והִכה בראשו של הגרמני. האנס מת ונפתלי נמלט מהמחסן.

הממונה על המחסן היה אסיר ושמו עמנואל. הוא שמע את המהומה ונכנס מיד לראות מה קרה. רק יוסף, בן השוחט, וחברו היו שם, והם סיפרו לעמנואל כי האנס נלחם בחייל רוסי שבוי וזה הרגו.

למרבה הפלא לא כעס עמנואל, אף שאמר להם כי אינו מאמין לסיפורם. הוא ציווה על עובדי המטבח לסלק את הגופה, וקרא את יוסף למשרדו. שם דרש ממנו בתוקף לספר לו את האמת. נפתלי חשש מאוד כאשר מסר לו יוסף כי עמנואל מבקש לראותו. נפתלי סיפר את כל שהיה בינו ובין האנס, ועמנואל הרגיעו כי לא יעשה לו דבר. הוא אף הסכים עמו כי האנס היה אכזר ושפל.

התברר כי עמנואל נמנה עם קבוצת אסירים מספרד שהגנרל פרנקו רצה להיפטר מהם. אלה היו צאצאי האנוסים. בהתרגשות סיפר לנפתלי כיצד נשאר יחיד מכל משפחתו.

עמנואל סידר לנפתלי עבודה אצל ספרדי אחר מהאנוסים, אנג'לו שמו, ושם עבד בניקיון עד אשר הוציאום למצעד המוות. בשלב זה הפתיעו האמריקנים את הגרמנים, ונפתלי שוחרר וניצל בי"ט באייר תש"ה.

(תודתנו לד"ר משה אביטל, שתרגם את הסיפור מספרו של נפתלי דויטש, בן עיירתו, 'ניצול שואה בעקבות עברו')

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות