כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". כלומר, הגאולה תלויה בתשובה. הקשר בין השניים אינו רק בגלל ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", וממילא כאשר נשוב בתשובה על חטאינו תתבטל הגלות. חייב להיות קשר מהותי ופנימי בין התשובה לבין הגאולה.
כדי להבין זאת עלינו להעמיק תחילה במושג התשובה. תורת החסידות מסבירה את מהות התשובה על-ידי המשלת הקשר שבין יהודי לקב"ה – לאש. את הפסוק: "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", מפרשת החסידות: הקשר שלך עם הקב"ה, כמוהו כאש. כשם שאש זקוקה לתנאים בסיסיים כדי לבעור ולדלוק, כך הקשר שלך עם הקב"ה זקוק לתנאים מתאימים שיאפשרו את קיומו.
אש הנשמה
התנאים הבסיסיים הדרושים לקיומה של להבה הם שניים: א) שיימצאו חומרי-בערה מתאימים, שבהם תוכל הלהבה להיאחז; ב) שלא יפגעו בה חומרי-כיבוי, דוגמת מים ועפר. אש שלא ניתנים לה חומרי-דלק מספקים או שנשפכים עליה חומרי-כיבוי, דועכת וכבה.
גם ה'להבה' של הקשר בין היהודי להקב"ה זקוקה לשני התנאים הללו: א) 'חומרי-דלק' שיזינו וילבו אותה, שהם לימוד התורה וקיום מצוות-עשה, שהם מעין 'חומרי-בערה' בעבור 'אש' האהבה לקב"ה; ב) היא צריכה להישמר מפגיעת 'חומרי-כיבוי', שהם כל הדברים שאסרה התורה, אשר פוגעים ב'אש' האהבה לקב"ה ועלולים לגרום לדעיכתה ואף לכיבויה.
כשיהודי לומד תורה, מקיים את מצוות עשה ונזהר מלעבור על איסורי התורה, הוא מזין ושומר בהתמדה את הקשר שלו עם הקב"ה. לעומת זה, אם לא למד תורה, אם לא קיים כיאות את המצוות, אם עבר על מצוות לא-תעשה – פגע ב'להבת' הקשר עם הקב"ה. הוא גרם להקטנתה, לעמעומה ואף לדעיכתה רחמנא ליצלן.
אש חדשה
זה המצב שבו נמצא יהודי שחטא, ושעכשיו זקוק לתשובה. הוא עומד עכשיו לפני בעיה ממשית: איך לחזור ולהבעיר את ה'להבה' שנפגעה? איך לתקן את כל מה שהיה חסר ל'אש' ואת כל הדברים השליליים ש'נשפכו' עליה והפריעו לה לבעור?
כאן מקומה של התשובה. היא מביאה 'אש' ממקור אחר, ממקום שבו החטא והעוון אינו יכול לפגוע. יש לנו דוגמה ל'אש' כזאת, שאינה זקוקה לחומרי-בערה ושאינה נפגעת על-ידי מים ועפר: ה'אש' הטמונה בצור-החלמיש. אנו יכולים להשקיע את האבן הזאת שנים רבות במים, אך ברגע שנוציאה מהמים ונכה בה, יפרוץ הניצוץ.
'אש' מעין זו קיימת גם ביהודי. זה הקשר העמוק והפנימי בין נשמתו האלוקית לבין הקב"ה. קשר זה קיים לנצח ואינו נפגע לעולם. ל'אש' זו רמז הקב"ה למשה רבנו, לאחר חטא העגל, באומרו: "ושמתיך בנקרת הצור". בכך רמז ל'אש' הפנימית, דוגמת ה'אש' שבצור-החלמיש, שקיימת בלב היהודי גם לאחר שחטא.
זה כוחה ותפקידה של התשובה: על-ידי שהיהודי מתמרמר מעומק הלב על ריחוקו מהקב"ה ועל האהבה לה' שנפגעה ואולי כבתה, הוא מגיע אל אותה 'אש' פנימית שקיימת לעולם. הוא חושף את הקשר העצמותי, הבלתי-תלוי, בינו לבין בוראו. וכאשר 'אש' זו מתגלית בנפשו, היא דומה ללהבה ענקית שמבעירה מחדש את ה'אש' שנפגעה. על-כן אין דבר העומד בפני התשובה ולכן היא עומדת מעל כל המצוות.
עתה יובן הקשר בין התשובה לגאולה: אף הגאולה באה לגלות את עומק המציאות של הבריאה. היא לא נועדה לברוא עולם אחר, אלא לגלות את אמיתותו של העולם הקיים – את העובדה שהאמת האלוקית היא היחידה השולטת במציאות. התשובה, החושפת את פנימיות היהודי, מביאה את הגאולה שתחשוף את פנימיותה של הבריאה.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
