בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

איך להיות בשמחה תמיד?

אלפיים שנה אנו מצפים לגאולה ועדיין בן-דוד לא בא. לכאורה, הציפייה הממושכת אמורה להביא עמה רגשות של צער וכאב. אך עם זאת כיצד אפשר בד-בבד גם לשמוח?

אלפיים שנה אנו מצפים לגאולה ועדיין בן-דוד לא בא. לכאורה, הציפייה הממושכת אמורה להביא עמה רגשות של צער וכאב. ככל שהאדם מצפה יותר לגאולה, כן הוא אמור להצטער יותר על הגלות. נמצא אפוא, שמי שמצפה באמת לגאולה, צריך להיות שרוי באווירה של צער וכאב. והנה אנו רואים שדווקא בחסידות מודגש ביותר עניין הציפייה לגאולה, ובד-בבד עניין השמחה.

אחד מעקרונותיה הגדולים של החסידות הוא השמחה – להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' מתוך שמחה וטוב-לבב. פתגם חסידי ידוע אומר: השמחה עצמה איננה מצווה והעצבות עצמה אינה עבֵרה; אבל לגבהים שאליהם מביאה השמחה, אי-אפשר להגיע על-ידי שום מצווה, ואילו לשאול-תחתית שאליה מדרדרת העצבות, לא מגיעים על-ידי שום עבֵרה!

שמחה איננה התהוללות

החסידות גורסת, שאפילו עבודת התשובה צריכה להיעשות מתוך שמחה. אנו מוצאים בתורת החסידות התבטאויות, שהשמחה במצוות התשובה צריכה להיות ביתר שאת מבכל המצוות האחרות. שהרי אם כשמקיימים סתם מצווה צריכים להיות בשמחה – על אחת כמה וכמה כשעוסקים במצוות התשובה שמעלתה גדולה כל-כך, עד שהיא מתקנת ומשלימה את כל המצוות!

במבט ראשון, החיבור בין תשובה לשמחה נשמע בלתי-מציאותי. תשובה עניינה חשבון-נפש נוקב ומעמיק, חרטה על דברים שלא היו כשורה, בקשת סליחה ומחילה מהקב"ה אשר חטאנו לו; איך הדברים הללו משתלבים עם השמחה?

אבל האמת היא שאין כל ניגוד ביניהם. שמחה איננה ההפך מרצינות. אפשר לעסוק בדברים הרציניים והחשובים ביותר, ועם זה להיות בשמחה גדולה. כי שמחה איננה קלות-ראש וחיים נטולי-דאגות. זו אינה שמחה אלא פריקת-עול והתהוללות; ולצערנו, רבים מבלבלים בין שמחה להתהוללות (חסידים אומרים: בין שמחה להתהוללות מפריד רק חוט שערה דקיק, אבל המרחק ביניהן הוא המרחק שבין תכלית הקדושה לתכלית הטומאה). שמחה אמיתית היא דבר רציני מאוד.

מאחורי שמחה אמיתית מצוי תוכן רציני ואמיתי. כשיהודי מתבונן בזכות הגדולה שנפלה בחלקו להיות יהודי, ללמוד את תורת ה' ולקיים את מצוותיו – הוא מתמלא שמחה גדולה. כשהוא מהרהר בהשגחתו המופלאה של הקב"ה על העולם ובכך שהאדם לעולם אינו לבד אלא תמיד עם ה' – הוא נעשה שמח ואינו מניח לדאגות להעיב את שמחתו. ככל שמקור השמחה מעמיק יותר, כן תהיה השמחה גדולה ואמיתית יותר.

אין סתירה

שמחה כזאת עשויה להתפרץ בריקוד נלהב, אך היא יכולה להישאר בפנים ולהיות כוח-מניע לעבודת ה'. זו שמחה אמיתית, שמחה פנימית, שמחה בעלת תוכן. אין בה כל סתירה לתשובה. טועה מי שסבור כי בחודש אלול צריכים להתהלך בפנים נפולות וקודרות, לא להעלות חיוך על השפתיים, להיות תמיד 'רציני' ומיוסר. להפך, מה יכול לשמח יותר מהמחשבה, שאלה ימים שבהם נמצא 'המלך בשדה' וי"ג מידות הרחמים 'מאירות'!

בספר ה'תניא' (פרק לד) מוסבר בהרחבה איך נפש האדם יכולה להכיל שני רגשות בעת אחת: שמחה על הטוב והתמרמרות על הרע. בעומק הדברים, מתברר, אין ביניהם שום ניגוד. כשיהודי מתבונן בכך, שגם כאשר חטא ועבר על רצון ה' אין הקב"ה סוגר בפניו את הדלת אלא מעניק לו אפשרות לשוב אליו ולתקן את פגמיו – הוא מתמלא, במקביל לרגשות החרטה והצער על החטא, שמחה עצומה על שיש בכוחו לשוב אל ה'.

וכך הלב יכול להכיל בו-בזמן רגשות של כאב על הגלות וציפייה לגאולה, לצד שמחה על שאנו מתקרבים והולכים לביאת המשיח, ועוד מעט תחזינה עינינו בשוב ה' לציון!

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מערכת האתר

השאירו תגובה