בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

”’קיבלתי ’מתנה’ ששינתה את חיי ● מרתק

חוייה מטלטלת בגיל שמונה, לוייה שגרמה תסכול עמור ורגשות אשם ומפגש עם שליח שהביא להחלטה על תשובה שלימה דווקא בסמטאות מילנו ● סיפורה האישי המדהים של גליה יעקובוב.

כמה מוזר יהיה לגלות בשעת קריאת כתבה המתארת תופעה מסוימת, כי חוויה אותה תפסת כפוסט טראומטית ומושפעת מתרופות והרדמה כללית, הייתה בעצם אירוע המכונה 'מוות קליני'.

גליה יעקובוב, גילתה בגיל-העשרה כי חוויה אותה חוותה בשעת ניתוח מורכב כשהייתה בת שמונה שנים בלבד, הינה תופעה המוגדרת 'מוות קליני', אשר במהלכו נשמתה עזבה את גופה.

"בצעירותי למדתי עיצוב ואפנה בבית ספר גבוה וידוע בארץ", גליה, בעלת תשובה המתגוררת כיום בעפולה פותחת בסיפור חייה, "משסיימתי את לימודיי בהצלחה  התקבלתי לעבודה בבית אפנה-עלית במילאנו שבאיטליה. נסעתי לשם וחלקתי דירה עם עוד שותפות יהודיות בפאתי העיר. יום אחד במהלך העבודה, נתקלתי בחסיד חב"ד שגר במילאנו, הוא ביקר במקום עבודתי במסגרת פעילותו עם היהודים העובדים שם. כשנודע לו כי אני יהודיה ואף ישראלית, הוא שאל האם כבר ביקרתי בבית חב"ד של הרב צמח מזרחי, עניתי בשלילה וגיחכתי בתוכי, שכן אז הייתי במצב של רתיעה מדת ויהדות.

החב''דניק סיפר שמידי שבת עורכים בני הזוג השליחים, הרב צמח ואפרת מזרחי, סעודת שבת רבתי. הוא תיאר לי את האווירה הנעימה והידידותית והבטיח לי ששבת אחת בבית חב"ד זה לא סוף העולם, 'לא תתחרטי', הוא הצהיר והלך לדרכו.

בדרכי חזרה מיום העבודה, הרהרתי בדבריו וחשתי איך אט אט אני מתרצה. התגעגעתי לאווירה הישראלית  ולקצת חום האופייני למדינתנו, כזה שכבר זמן רב לא נמנה בין רפרטואר התכונות של האנשים שסבבו אותי באותה התקופה.
הרמתי טלפון ומצאתי את עצמי ביום שישי בערב מתארחת בסעודת שבת למהדרין, שבעתיד, אגלה כי שינתה את חיי.

השיחות בשולחן קלחו, המשפחתיות והחום הכנה שהפגינו בני הזוג השליחים כלפי האורחים מוטטו את הסטיגמות אותם טיפחתי כלפי מגזר שלם שכלל לא הכרתי, וכתוצאה מהזנה שקרית של כלי התקשורת והקרע שקיים בחברה הישראלית בארץ.

"מה יש לומר", גליה מחייכת וממשיכה, "נעשיתי לבת-בית רצויה ואהודה בבית חב"ד והתחלתי להיפתח להיכרות עם העולם היהודי אך מבלי להיכנס לשיחות מעמיקות מידיי אשר יעמידו אותי מול האמת ויחייבו אותי לבצע שינוי בחיי. אך האמת מצידה, החלה מחלחלת לליבי בטיפין טיפין.

"ערב אחד קיבלתי שיחת טלפון מבית חב"ד ונשאלתי אם אני יכולה לבוא עם עוד בחורות יהודיות לערוך שלחנות באולם הקרוב למקום מגוריי לקראת שיעור עם הרב צמח שייערך באותו ערב. הסכמתי ואף נשארתי לשיעור לאחר סידור וארגון מקומות הישיבה.

במהלך השיעור, דיבר השליח על נושאים רבים ברומו של עולם, על ההקשרים היהודיים שלהם ועל התורה הקדושה. בשלב מסוים, דיבר הרב על 'מוות קליני', בהקשר לנושא עליו הוא שוחח ואמר כי אנשים אשר חוו מוות קליני, ראו את האמת במו עיניהם כך שהם מודעים לה מכלי ראשון והם תדיר חשים מחויבים אליה. הערתי מתוך הקהל, בלא מעט ציניות כאובה, כי לא כל האנשים שעברו את החוויה מחויבים לאור האמת. הרב עצר את השיעור ושאל אם אני מעוניינת לחלוק עם היושבים את מחשבותיי בנושא. בעצם למה לא, חשבתי, והחלתי שוטחת את החוויה אותה עברתי בגיל שמונה שנים. 

"הרגשתי שנשמתי יוצאת"

"כתוצאה משבר רציני בחלק הגוף העליון של רגליי, נאלצתי לעבור ניתוח מורכב שדרש את הרדמתי המלאה, קיבלתי את בלון ההרדמה, ניפחתי אותו ושקעתי בתרדמה.

"לפתע חשתי בדחף מוזר מכפות רגליי כלפי ראשי, אשר כמו דחף בעוז את נשמתי. הרגשתי אותה נעתקת מגופי דרך אפי החוצה. עתה, ריחפתי מעל חדר הניתוחים בגובה התקרה וראיתי את ההתרחשות כולה. הרופאים פעלו מעל החולה בבהילות ואחד המנתחים אמר שהם עומדים לאבד אותה, קרבתי למיטת החולה והבחנתי שזו אני ששוכבת שם עצומת עיניים וחסרת אונים. 

"צעקתי להם מלמעלה שאני כאן והכל בסדר, אך אף אחד לא שם לב אליי ודומה היה שאיש לא שומע את זעקותיי. מכות החשמל הגיעו גם הם וחשתי כיצד כל הווייתי מיטלטלת, כשבמכת חשמל השלישית הכל סביבי הזדעזע ופתאום כבר לא הייתי שם. 

"עמדתי במקום הבוהק בלובנו,  מואר באור חזק כל כך, שבאופן מוזר, הפתיע אותי כי אינו גורם לי לסנוור בעיניי. לידי עמד ילד אשר למד איתי בגן הילדים מס' שנים קודם לכן. הוא החל פוסע ואני אחריו.

מימין היה שער עשוי זהב עליו חרוטות האותיות 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו',  נכנסנו דרכו לתוך גן מופלא, עטור בפרחים וצמחים המאירים באור יקרות ומנצנצים בברק מופלא מכל עבר. ממרחק, הבחנתי בדמות עטופה בלבן שהתקרבה אלינו, קרבנו גם אנו ולפתע הבחנתי כי זהו סבי ז"ל, הוא שאל אותי מה אני עושה שם ואמר שזה לא המקום שלי ועלי ללכת מיד. סירבתי וטענתי שאני רוצה להישאר ושטוב לי כל כך, הכל מאיר, טוב ועוטף באהבה עצומה. כשסיימתי לדבר אל סבי, ריחפתי שוב".

כאן גליה עוצרת, ומסבירה כי היא מתארת את החוויה כפי שחוותה, מעיניה של בת שמונה ובמושגים אשר היו בכלי הבנתה אז. 

"כעת, ריחפתי מעל התקהלות של אנשים מעל בור הכרוי באדמה, לידו מונחת מעין חבילה מוארכת עטופה בלבן, כולם שם בכו זה על כתפיי זה. הבחנתי באמי, חשתי את הצער שלה מפלח את נשמתי כך שלא יכולתי לשאת אותו ורק רציתי לחבק אותה בידיי הקטנות. סבתי ז"ל ריחפה גם היא לצידי וכמו הבינה לרחשי ליבי, ואמרה: לכי בתי, יש לך עוד תפקיד חשוב בעולם.

והנה, אני שוב בהוויה הלבנה והעוטפת בתחושות שקשה מאד לתאר אותן במילים, סבי ז"ל לפניי והילד עומד מימינו. סבא ברך אותי לשלום, בקשתי ללכת וקראתי לילד לבוא עימי, אך סבא אמר שאני אלך, אך הילד נשאר.

"הסתובבתי ללכת כשאני בטוחה שהילד יבוא בעקבותיי ותיכף פקחתי את עיניי כשאני שוכבת על שולחן הניתוחים ואחות רחמנייה מלטפת את פניי וקוראת בשמי להעירני. נשאתי אליה את עיניי ושאלתי אותה איפה הייתי, ועל סבא ועל המקום בלבן. היא עצרה אותי,התחמקה קלות ואמרה לי שהנה עכשיו הכל יהיה בסדר ועלי לנפח שוב את הבלון לקראת הניתוח שעוד לא בוצע, עקב הסיבוך, כפי שהבנתי שנים מאוחר יותר.

"כשהתעוררתי", ממשיכה גליה בסיפורה בפני משתתפי השיעור, "סיפרתי לאימי את כל קורותיי מאז שהיא נפרדה ממני והובלתי לחדר הניתוח. היא אמרה שבאמת הניתוח חרג הרבה מעבר למצופה וארך במספר שעות ממתכונתו המתוכננת, אך פטרה את דבריי בכך שאני לבטח עדיין מטושטשת ואלו חזיונות כתוצאה מחומרי ההרדמה.

"מאז נחתם האירוע הזה בשעוות ההדחקה ולא חזרתי לעיין בו, למעט הפעמים שהחוויה הזו השתרבבה לתודעתי. בגיל 16, בעודי קוראת באיזה עיתון כתבה על תופעת ה'מוות קליני' ומתוודעת לראשונה לאנשים שחוו זאת,  הבנתי שזו  ההגדרה המתאימה למה שחוויתי אני, שכן פרטים רבים בעדותם חפפו את שראיתי.

"יצרתי קשר עם חברתי הטובה וסיפרתי לה את כל הסיפור, הצהרתי בפניה שאני מעוניינת לעדכן את אותו הילד במה שראיתי כיוון שאני חוששת לחייו. היא הסתכלה בי באמון מלא, אך ייעצה לי שלא לספר לאף אחד כדי שלא אסתכן בחוסר אמון ותדמית לא שפויה. הנחתי לזה, למרות שהעניין טרד את מנוחתי ללא הרף.

שנתיים מאוחר יותר  קיבלתי בשורה מרה –  אותו הילד נהרג במחנה אימונים של קורס הטיס בו הוא שירת במהלך תרגיל צבאי.

חשתי כיצד האדמה נשמטת לרגליי ונעשיתי מסוחררת. בכיתי כשאני חנוקה מרגשות אשמה ונסעתי  להלוויה כשאני נושאת עימי הצלפות אשם עצמיות ואיומות.

"לאחר ההלוויה בכיתי לבורא עולם . בכיי גבר ורגשי האשמה שבי הפכו לזעם נורא, אז החלטתי לנתק כל קשר אפילו קלוש ביותר כשם שהיה לי אז  מהיהדות והתורה. התרחקתי והקצנתי דעותיי ככל האפשר. במצב הזה  הגעתי, כאמור,  למילאנו, לשם עבודה ופיתוח הקריירה". 

גליה סיימה את סיפורה כשכל הנוכחים נותרו פעורי פה.

לאחר תום השיעור, פנה השליח לגליה ואמר לה: "את חייבת להסיר את רגשי האשם מליבך ולוותר על תחושת ה'כל העולם על הכתפיים שלי'. ועוד יותר מכך, מה שחווית זו לא טרגדיה זו מתנה. אני מקנא בך".

דבריו של השליח הדהימו  אותה  ולקח לה כמה רגעים  להבין את דבריו שהעמידו באור שונה את כל מה שחשבה עד כה.

והוא המשיך: "אני מקנא בך משום שאת ראית את האמת במו עינייך וקיבלת הצצה לעולם שרק מעטים נחשפו אליו. יש לך נשמה גבוהה מאד אם נבחרת לשאת את האמת בליבך ולנצור אותה בצורה הכי מוחשית שיש – ראייה. זו מתנה, את יודעת שישנה אמת ולא זקוקה רק לאמונה בקיומה."

"חזרתי מהשיעור כשליבי ומוחי משמשים בערבוביא" גליה מתארת כשקולה סדוק מהרגשות החזקים שהזיכרונות מציפים אותה.   "כל תפיסתי השתנתה באותו הערב ועשיתי חשבון נפש פנימי ונוקב בתוכי. בעודי מהלכת בסמטאות מילאנו שבתי בתשובה שלמה ופנימית, הבנתי את כפיות הטובה בה נקטתי לנוכח קבלת אותה המתנה, כן המתנה, שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא. החלטתי שמכאן להבא אני מפלסת את דרכי אל תורת ישראל, בצעדים קטנים, בטוחים ובאופן של שלב אחר שלב.

חזרתי לארץ ונכנסתי למסגרת לימודי יהדות אינטנסיביים, קיבלתי הצעת שידוך ונישאתי לחב"דניק.

כיום, אני עוסקת בעיצוב צנוע על טהרת הקודש, מרצה בפני נשים על הסיפור שלי באירועי הפרשת חלה בהם אני זוכה לקרב לבבות באמצעות אותה 'מתנה' שקיבלתי." 

גליה חותמת את סיפורה רווי התהפוכות ומפטירה; "לפעמים כל מה שצריך, זה שליח שכזה באמצע הדרך..".

הכתבה באדיבות: מגזין "כפר חב"ד".

מערכת האתר

השאירו תגובה