רבי ישראל-מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ-חיים', יצא למסע לצורך דבר מצווה. שיכנע אותו לצאת למסע זה – שעתיד היה להימשך שלושה ימים – רב נוסף, אף הוא גדול בתורה.
יומיים תמימים נסעו ה'חפץ-חיים' ובן-לווייתו הרב, על-פי מסלול שנקבע מראש, וראו ברכה בשליחותם. ביום השלישי הגיעו השניים לעיירה אחת, וחיפשו אחר פונדק מסויים, שהיה ידוע ברמת כשרותו הגבוהה.
בעלת הפונדק זיהתה בבאים רבנים מכובדים, והושיבה אותם ליד שולחן מיוחד. היא, כמובן, גם דאגה שישרתו אותם כראוי. השיבו השניים את נפשם בארוחה שהוגשה לפניהם. כאשר סיימו את ארוחתם, ניגשה אליהם בעלת הפונדק ושאלה אם מצא-חן בעיניהם האוכל שלה.
"טוב מאוד!", השיב מיד ה'חפץ-חיים'. לעומתו, הרב השני העיר: "האוכל היה טוב למדיי, אך היה חסר מעט מלח". הנהנה בעלת הפונדק בראשה ופנתה מהשולחן לעבר המטבח.
עם לכתה נרעש ה'חפץ-חיים' ואמר לבן-לווייתו: "כל ימיי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון-הרע, וכיצד עשה ה' שאבוא עמך ואצטרך לסבול ולשמוע אותך דובר לשון-הרע?! מצטער אני שיצאתי בכלל למסע, ובתוך ליבי מקנן החשש כי דבר-מה פגום ולא-טהור בעצם מטרת נסיעתנו, שאילולא כן, לא הייתי נכשל בכך"…
הופתע הרב מתגובתו החריפה של ה'חפץ-חיים'. "מה בסך-הכול אמרתי?! שהאוכל טוב, רק שצריך היה להוסיף מעט מלח!", התגונן.
"אינך מודע לכוחן של מילים", השיב לו ה'חפץ-חיים' בנימה מוכיחה. "המארחת שלנו כנראה אינה מבשלת בעצמה את האוכל המוגש בפונדק. הטבחית אולי היא אלמנה ענייה הזקוקה לעבודתה זו, כדי להאכיל את ילדיה. עכשיו, בעקבות דבריך, תלך בעלת הפונדק למטבח ותכעס על הטבחית שהכינה אוכל תפל. הטבחית, שבוודאי תרצה להתגונן, תכחיש את טענתה ותאמר שטעמה את האוכל והוא היה מתובל די הצורך. בעלת הפונדק תאשים אותה עכשיו בשקר, שהרי הרבנים אינם שקרנים, ובלי-ספק הטבחית היא המשקרת. הן יתווכחו ביניהן ובסופו של דבר יגבר כעסה של בעלת הפונדק והיא תפטר את הטבחית המסכנה, וזו תישאר מחוסרת עבודה"…
ה'חפץ-חיים' היה שרוי בהתרגשות, ודבריו נאמרו בשצף: "צא וחשוב כמה מכשולים גרמת על-ידי משפט אחד, שאין אתה מעריך כראוי את משמעויותיו והשלכותיו. ראשית, דיברת לשון-הרע. שנית, גרמת לבעלת הפונדק ולי לשמוע לשון-הרע. שלישית, גרמת לבעלת הפונדק לחזור על דברי הלשון-הרע באוזני הטבחית, וזה כבר חטא של רכילות. רביעית, גרמת לטבחית לשקר. חמישית, בגלל דבריך תגרום בעלת הפונדק צער וכאב לטבחית המסכנה ואולי אף יישבר מטה לחמה!"…
למרות דברי התוכחה הנרגשים והמייסרים של ה'חפץ-חיים' נשארה ארשת פניו של הרב השני שלווה ורגועה. "רבי ישראל-מאיר, בבקשה ממך, אתה מגזים", אמר לו. "הנך מרחיק לכת בחששותיך. כמה מילים תמימות, ובעיקר נכונות, אינן יכולות לגרום לכל זה!".
ה'חפץ-חיים' קם ממקומו. "אם זה מה שאתה חושב", אמר לחברו למסע, "אנא קום ונסור יחדיו אל המטבח".
ה'חפץ-חיים' והרב התקרבו חרש לפתח המטבח והציצו פנימה. תחזיתו הקודרת של ה'חפץ-חיים' התגשמה מול עיניהם, כאילו הייתה נבואה. בתוך המטבח ניצבה הטבחית המפוחדת ומולה בעלת הפונדק שנופפה לעברה אצבע מאיימת. לא היה אפשר לדעת בדיוק את סיפור חייה של הטבחית, אבל מלבושה הדל וממראה פניה ניכר היה כי אישה ענייה ואומללה היא. היא עמדה בראש מורכן מול מעסיקתה ומחתה את דמעותיה.
בראות הרב את המחזה, הציף חיוורון עז את פניו. הוא הביט ב'חפץ-חיים' במבט כנוע ונכנס פנימה לתוך המטבח. "מעומק ליבי אבקש את סליחתך", פנה אל הטבחית המופתעת. "לא התכוונתי לגרום לך שום עוגמת-נפש, ודבריי לא נאמרו אלא מתוך חוסר מחשבה".
או-אז הסתובב לעבר בעלת הפונדק המשתאה והתחנן לפניה לבל תפגע לרעה בטבחית המסורה. "ניכר היה בארוחה כי הטבחית משקיעה בה את כל נשמתה", קרא. בסערת רגשותיו אף הציע הרב פיצוי כספי מיוחד לפונדק, ובלבד שהטבחית לא תפוטר מעבודתה.
בעלת הפונדק, שהייתה אישה טובת-לב ונדיבה וגם רצתה למלא את מבוקשו של הרב, ענתה בחיפזון: "דיברתי איתה קשות אך-ורק כדי לזרזה בעבודתה בעתיד, אך אין בדעתי לפטרה, שכן אמנם היא טבחית חרוצה ומסורה".
בצאתם מהפונדק הביע הרב חרטה עמוקה על מעשיו ואמר ל'חפץ-חיים': "ייתכן שכל התקרית הזאת לא נועדה אלא ללמדני שיעור חשוב בדבר הזהירות שיש לנקוט בהוצאת כל מילה מהפה".
ה'חפץ-חיים' אישר את הדברים והשניים השלימו את מסעם המוצלח עד תומו.