בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

ענווה

משה ידע והכיר שהוא נעלה מכל אדם, ועם זאת חשב, שלו היו ניתנים אותם כוחות לאחר - היה מגיע לאותה דרגה, וייתכן שאף היה מגיע לדרגה גבוהה משלו

 

והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב,ג)

בפרשתנו מתארת התורה את ענוותנותו הגדולה של משה רבנו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". ענווה זו דורשת הסבר: הלוא משה הוא שקיבל את התורה מסיני; הוא היה עם הקב"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה; ועוד קודם לכן, הוא שהוציא את בני-ישראל ממצרים והקב"ה הבטיח לו "וגם בך יאמינו לעולם"; ובכל זמן שרצה היה מדבר עם ה'; איך ייתכן אפוא שיהיה עניו מכל אדם?

התשובה על כך היא, שאכן משה ידע והכיר את מעלתו, שהוא נעלה מכל אדם, ועם זאת זכר כל הזמן שאת כל המעלות הללו קיבל מאת הקב"ה. הוא חשב, שלו היו ניתנים אותם כוחות לאחר – היה אף הוא מגיע לאותה דרגה, וייתכן שאף היה מגיע לדרגה גבוהה יותר. לכן היה עניו מכל האדם.

למעלה מכל חשבון

אך עדיין אין הדבר מובן: עיקר מעלתו של משה רבנו הייתה בעובדת היותו נביא, ומעלת נבואתו הייתה העליונה ביותר, שלכן "לא קם נביא עוד בישראל כמשה". נבואה אינה דבר שבא על-ידי עבודת האדם, אלא זו מדרגה הניתנת מלמעלה. אם-כן, מאחר שמשה רבנו ידע שדווקא הוא ולא אחר זכה לנבואה זו, איך היה יכול להיות עניו מכל האדם?

עלינו לומר, שביסוד הענווה של משה רבנו לא עמד רק החשבון שעשה (שמישהו אחר היה אולי מגיע למדרגה גבוהה יותר), אלא זו הייתה ענווה הטבועה בעצם מהותו, למעלה מכל חשבון שכלי.

ענווה בעצם

דוגמה לענווה כזאת מצאנו אצל הקב"ה. חז"ל אמרו: "במקום גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". ברור לגמרי שאצל הקב"ה אין מקום לומר שענוותנותו באה על-ידי חשבון כלשהו, אלא זו ענווה בעצם.

כזאת הייתה גם ענוותנותו של משה רבנו. נוסף על כך שחשב, שאילו אחר היה מקבל את כוחותיו, היה מגיע למדרגה גבוהה משלו – הייתה בו ענווה שלמעלה מכל חשבון. שכן משה היה עניו בעצם מהותו והיה בטל לפני כל אדם.

שלמות הענווה

יתרה מזו: עצם העובדה שהחשבון שעשה משה רבנו פעל בו תחושה של ענווה, הרי זה משום שבמהותו היה עניו. שהרי זה חשבון פשוט, שכל אחד ואחד יכול לעשות לעצמו, ובכל-זאת לא כל אחד מגיע מזה לענווה.

אלא ביסוד ענוותנותו של משה רבנו עמדה הענווה העצמית המהותית שלו, והיא למעשה הענווה האמיתית. מי שיש בו ענווה כזאת יכול להיות במדרגה הגבוהה ביותר, לדבר עם ה' פנים אל פנים, ואף-על-פי-כן להיות עניו "מכל האדם" ולהרגיש את עצמו למטה מכל אדם. וזו מעלתו הגדולה של משה רבנו.

מעובד משיחותיו של הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת"

מערכת האתר

השאירו תגובה