הימים ימי מלחמת-העולם הראשונה. לוב, שהייתה נתונה לשלטון הטורקים, הותקפה בידי האיטלקים והללו ניסו לכובשה.
היהודים נקלעו למצוקה גדולה. קבוצות של מורדים ניסו לסייע לצבא הטורקי לגרש את האוייב האיטלקי. הללו חשדו ביהודים כי הם נוטים לצד האיטלקים, וזה נתן להם עידוד לערוך מסעות של שוד ורצח ביהודים.
כך אירע גם בעיר אלזאויה, שבה התגורר רבי שושן בוכריץ. הוא היה איש תורה דגול, שוחט, חזן ומוהל, ולימים גם רב הקהילה. חמיו, נשיא הקהילה המקומית, פרג'ללה שלג, היה עשיר גדול. המורדים התנכלו לו תחילה ורצחוהו.
רבי שושן חשש להישאר בין המורדים. הוא שכר קרון רכבת, אחסן בו את כל מיטלטליו וסחורותיו, והתכוון לשגרו באישון-ליל לעיר טריפולי. כוונתו נודעה למורדים. הם החליטו כי הוא מרגל, ושדדו את כל תכולת הקרון. רבי שושן נותר בעירום ובחוסר כול.
עברו כמה ימים והמורדים ניסו להרגו. בנס הצליח להינצל תמורת כופר של שבע-מאות לירות זהב טורקיות. אך המורדים לא אמרו דיי. לרבי שושן נודע שהם באים שוב להרגו. הוא הסתגר במחסן, מאחורי שקים גדולים של סבון. הללו ירו לתוך המחסן יריות רבות, ולמרבה הפלא נבלמו הכדורים בשקי הסבון ולא פגעו בו.
אך היריות הזעיקו למקום את הצבא הטורקי. חייליו היו בטוחים שהיורים הם הכובשים האיטלקים, ויצאו להילחם בהם. עם בוא החיילים הטורקים נמלטו השודדים המורדים, מחשש שיואשמו בפגיעה באזרחים.
רבי שושן היה בטוח כי ניצל ויצא ממחבואו, אולם אז התברר כי נפל מן הפח אל הפחת. הטורקים האשימו אותו בריגול ולקחו אותו לבית-הסוהר. בימים הטרופים ההם לא פעלו מערכות המשפט והצדק, ודיי היה בהפרחת אשמת ריגול כדי להוציא אדם להורג.
בבואו לבית-הסוהר הופתע רבי שושן לגלות כי מפקד הכלא אינו אלא ידיד נעוריו. יתרה מזו, אף השליח שהיה מעביר מסרים ממפקדת המורדים, ששכנה ביער, אל מושל העיר, היה ידידו של הרב והוקירו מאוד.
'משפטו' של רבי שושן נערך אי-שם, במפקדת המורדים ביער, כמובן בלי נוכחותו ובלי שניתנה לו זכות לפצות פה. הללו חרצו את דינו למוות בשרֵפה (ה' ירחם), כדין מרגל. את פסק-הדין העבירו אל מושל העיר, והורו לו לבצע את ההוצאה להורג לעיני עם ועדה, ביום השישי הבא, בעת תפילת המוסלמים.
השליח קרא את הכתוב בפסק-הדין ונעצב מאוד. כאב לו על ידידו הרב, וקשה היה לו להיות השליח שבמו-ידיו ימסור לידי המושל את גזר-דינו של הרב.
כשהגיע לעיר לא מיהר למסור את האיגרת. הוא התלבט רבות כיצד לנהוג, ולבסוף החליט לגשת אל בית-הסוהר, לפגוש את רבי שושן בתאו, ולהראות לו את המכתב. את הפגישה הסדיר מפקד בית-הסוהר, ידידו השני של הרב, שאף הוא נחרד מההתפתחות החמורה.
במר-ליבו חיבק השליח את רבי שושן ובכה על צווארו. הוא התנצל על שהוא נאלץ למסור את המכתב, והסביר שאם לא יעשה כן, הוא עלול לשלם בחייו.
רבי שושן, שידע ערבית על בורייה, קרא את המכתב שוב ושוב, ולפתע אורו עיניו. הוא ביקש מהשליח מחק וכלי כתיבה, מחק וכתב, ובתוך כמה דקות מסר את האיגרת בחזרה לידי השליח.
הלה הביט באיגרת והתפעל מהשינוי שנעשה ביד אמן. אילולא זכר את אשר נכתב בה בתחילה, לא היה מבחין כלל בשינוי. רבי שושן שינה שתי מלים: במקום "ביום שישי הבא" כתב רבי שושן "ביום ראש-החודש הבא".
השליח מסר את המכתב למושל. זה קרא את המכתב והמתין לראש-החודש. בתוך כך גברו והלכו הקרבות בין המורדים ובין האיטלקים, והללו לא נתנו את דעתם לבדוק אם גזר-הדין של רבי שושן בוצע.
עבר שבוע ימים, ואז הסתער על העיר המצביא האיטלקי הגנרל בדוליו, הפציץ את העיר הפצצה כבדה, וכעבור כמה ימים כבש אותה מידי הטורקים.
יהודי ושמו יצחק עזרא מסר את נפשו כדי להיפגש בדחיפות עם הגנרל. הוא פנה אל הגנרל בתחנונים, כי רב העיר יושב בבית-הסוהר באשמת ריגול, והמורדים גזרו עליו מוות בשרֵפה. מיד שלח הגנרל את אנשיו להוציא את רבי שושן לחופשי, ושילחו בכבוד, בליווי משמר חיילים, אל אחיו בעיר טריפולי.
בשנים שלאחר מכן הוסיף הרב להתגורר באלזאויה ובערוב ימיו שוב עקר לטריפולי, ושם מונה לרב העיר. בימי מלחמת ששת הימים, בעקבות הניצחון הניסי, התערער מצב היהודים. הערבים קמו לפרוע פרעות ביהודים, והמלך הורה להעביר את רוב היהודים למחנה שמור בחסותו.
היהודים שנותרו מחוץ למחנה השמור סבלו מהתנכלויות חוזרות ונשנות. בערב חג-השבועות תשכ"ז הקיפו מאות ערבים את הבניין שבו התגורר רבי שושן. בבניין הסתגרו עוד משפחות יהודיות שחששו כי בכל רגע יתפרצו הפורעים פנימה. אך בנס נמנעה כניסתם אל הבניין.
כלי-רכב צבאיים שוגרו כדי להעביר את הרב ושאר שוכני הבניין אל המחנה השמור. אולם חיי המחנה לא הטיבו עם הרב, והוא נפל למשכב. ביום כ"ז בסיוון השיב את נשמתו ליוצרו, והוא בן 98 שנים.