חג החנוכה, שאותו אנו חוגגים בחודש זה בשמחה רבה, הוא חג של מסירות נפש. חג זה ואורחיו, מזכירים לנו את מסירות נפשו של עם ישראל ונכונותו להקריב עצמו על קידוש ה', כדי לא להינתק מה', תורתו ומצוותיו, אפילו שמסירות זו עולה בחיים.
ידוע הסיפור על אודות חנה ושבעת בניה. כאשר אנטיוכוס הרשע ביקש לכפות על עם ישראל אמונה זרה, אמונת האליליות היונית, עמדו חנה ושבעת בניה והראו דוגמא של מסירות נפש, כאשר אחד אחרי השני היו מוכנים למות על קידוש ה' ולא להשתחוות לצלם. כאשר הגיע תורו של צעיר הבנים, השליך אנטיוכוס את טבעתו על הארץ, למרגלות הפסל שעמד. שם וביקש מהילד שיתכופף להרימה, כדי שהרואים יחשבו, כי הוא משתחווה לצלם. אולם הילד סירב לעשות זאת וללא פחד צעד אל המוות.
כן ידוע מעשהו של אלעזר הצדיק, שהמלך דרש ממנו שיעמיד פנים, כאילו הוא אוכל מבשר החזיר, כדי להראות בכך "דוגמא" לאחרים. אלעזר סירב ואף הוא מת על קידוש השם.
השולחן ערוך, המלמד אותנו אורחות חיים ומורה את הדרך ליהודי כיצד עליו לחיות, מלמד אותנו גם כיצד ובאיזה מקרים חייב היהודי לוותר על חייו הארציים, כדי לא לאבד את חיי העולם הבא. כך נקבעו כללים לגבי המקרים שבהם חייב היהודי – כאשר אין לו אפשרות לחיות חיים יהודיים – להפרד מחייו ולמסור את נפשו על קידוש ה'. בזמנים רגילים ונורמליים, כאשר אין נשקפת סכנה לקיומו הרוחני של עם ישראל ורק יהודים בודדים, יחידים, נצבים בפני הברירה של לעבור על דין מדיני התורה או לההרג, ואם המדובר לא בפרהסיא, שפירושה בנוכחות של 10 יהודים, – מותר ליהודי להציל את חייו ולעבור על כל עבירות שבתורה, פרט לשלושה : כאשר מכריחים אותו לעבוד עבודה זרה, או לרצוח אנשים (שפיכות דמים), או לעבור עבירה מוסרית חמורה (גילוי עריות). בשלושת המקרים האלה מצווה היהודי ב"יהרג ואל יעבור" אולם כאשר המדובר בפרהסיא, או שהגויים מתכוונים בכך להביא את היהודים לידי שמד – חייב היהודי למסור את נפשו גם על שאר העבירות ולא רק אלה השלוש, החמורות ביותר.
כאשר לא מדובר בימים כתיקונם, אלא בימי גזרות שמד המאיימים כסכנת , כליה רוחנית לעם, כמו למשל בימי אנטיוכוס וגזרותיו – חייבים למסור את נפשם על פרט קטן (וכדברי הגמרא אפילו על שרוך נעליים) כדי לחזק בכך את עמידתו הרוחנית של העם ולסייע בהעברת רוע הגזירה.
מכאן נכונותם של יהודי כל הדורות למסור את נפשם למען התורה ומצוותיה. בימי מסעות הצלב קרה לעיתים, שיהודים שמו במו ידיהם קץ לחייהים ולחיי יקיריהם כדי לא ליפול לידי הרוצחים האכזריים, שרצו להכריח אותם להמיר את דתם. בימי האינקויזיציה סבלו היהודים עינויים נוראים במרתפי הכנסיות ונשרפו חיים על המוקדים, אך נשארו נאמנים לה' ולתורתו, עד נשימתם האחרונה. אין עוד עם בהיסטוריה ובאנושית, שמסר את נפשו בעד עקרונותיו הרוחניים בגבורה עילאית כזו, כמו העם היהודי. בכך קיימנו יום יום, שעה שעה, את הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום. נחשבנו כצאן טיבחה".
גם היום יש לנו מה ללמוד מגבורתם של אבותינו, שמסרו את נפשם בימי אנטיוכוס הרשע. היום אין מכריחים איש להמיר את דתו, או לוותר על מורשת זכותיו, אולם השפעת העולם הגויי מורגשת בחוזקה, וההתבוללות, מבית ומחוץ גדלה והולכת. לכן דרושה גם היום מסירות נפש מירבית, כדי לעמוד נגד הרוחות המצויות והבלחי מצויות ולהחזיק ברמה את דגל ישראל סבא.