השבוע יחול י' בשבט, יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד. ביום זה גם עלה על כס נשיאות חב"ד חתנו וממלא-מקומו, האדמו"ר השביעי, הרבי מליובאוויטש. יום זה קושר אפוא שני מנהיגי ישראל דגולים אלה, בבחינת "ובא השמש וזרח השמש".
הכול מודעים להתעוררות הגדולה שחולל הרבי מליובאוויטש בדור האחרון בעניין הגאולה. לפני שנים לא-רבות הייתה תודעת הגאולה מצומצמת למדי. עיקר יסודי באמונת היהדות, היסוד השנים-עשר מי"ג עיקרי האמונה ("אני מאמין בביאת המשיח… אחכה לו בכל יום שיבוא"), הונח בקרן-זווית. מבחינות רבות, הביטוי 'כשיבוא המשיח', משמעותו הייתה – בעתיד הרחוק, במקרה הטוב, או לעולם לא, במקרה הפחות טוב.
הרבי מליובאוויטש ליבה את גחלת האמונה בגאולה ובביאת המשיח והנחיל תודעה זו לעם – ישראל כולו. הוא עורר ציפייה אדירה לגאולה הקרובה, וכיום, כשאנשים מדברים על ביאת המשיח, הם מתכוונים לדבר קרוב, מציאותי, ממשי; דבר שמחכים לו כשם שמחכים לאורח או לבשורה טובה האמורה להגיע.
גאולה של רווחה
למעשה, בכל דבריו על הגאולה התבסס הרבי על דברי חותנו, הרבי הקודם, שהוא שהחל לעורר את עם-ישראל לגאולה הקרובה. הוא שטבע את הביטוי "לא נותר אלא לצחצח את הכפתורים", ביטוי החוזר ונשנה בשיחותיו ובאיגרותיו של ממשיכו וממלא-מקומו. משמעות האמירה הזאת, שהכול כבר מוכן לגאולה, כמסדר צבאי העומד מוכן לקבל את פני המלך, ולא נותר אלא
לצחצח ולהבריק את כפתורי המדים.
עם זה, ראוי לשים לב להבדל בולט בין מסר הגאולה במשנתו של הרבי הקודם לבין תפיסת הגאולה בפי חתנו וממשיכו. אצל הרבי הקודם, הציפייה לגאולה עולה מתוך הכאב והמצוקה. בעיצומם של אימי השואה זועק הרבי, כי הצרות הנוראות הללו הן חבלי משיח, שאחריהם תבוא הלידה המיוחלת של הגאולה. "כל הצרות והייסורים הם הטבילה ברותחים, המעבירה כל זוהמה, כדי לקבל את פני האורח הטוב אשר עיני כל אחינו בני-ישראל מצפות לו", הוא כותב.
לעומת זאת, אצל חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש, הציפייה לגאולה עולה מתוך מציאות של רווחה ושלווה דווקא. הוא מדבר על גאולה הבאה "בחסד וברחמים". 'חבלי המשיח' כבר מאחורינו, ועתה צריך לקבל את פני משיח-צדקנו מתוך שמחה ומנוחת-הנפש.
לא לחשוש
קודם-כל יש בכך מסר מרגיע לרבים שמביעים חשש מפני הגאולה. בתודעת חלק מהציבור מתקשרת הגאולה עם תהפוכות נוראות, מלחמות, 'גוג ומגוג' וכדומה. הדברים הללו מוזכרים במקורותינו, אבל הלוא הרמב"ם עצמו קובע במפורש שכל העניינים הללו "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". הרבי קבע שיצאנו ידי חובה בכל האירועים הקשים שעברו על עמנו בדורות האחרונים, ומעתה יתנהל הכול בחסד וברחמים.
חשובה לא-פחות היא הצלחתו לעורר ציפייה לגאולה מתוך מציאות של רווחה ופריחה דווקא. מטבע הדברים, כשרע ליהודים הם זועקים ומבקשים את הגאולה – "וייאנחו בני-ישראל מן העבודה, ויזעקו". החידוש של דורנו, שיהודים זועקים ומבקשים גאולה גם כשטוב להם. זו דרגה גבוהה יותר של הכרה, כי הגאולה לא נועדה רק להקל מצוקות, אלא להביא את העולם לידי שלמותו, לתיקונו ולתכלית בריאתו.
ומסר חשוב לא-פחות – כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים להטות שכם, להרבות טוב וחסד, כדי להביא את הגאולה יום אחד קודם.