שאלה:
כשאני מבקשת מבני בן ה-14 עזרה, הוא יעשה את הבקשה שלי רק אם אני "יעקוב" אחריו ("הדחת כבר כלים?"). גם אם יזדרז לעשות את דברי, זה כל כך ברור שכוונתו "להרוויח" משהו אחר כך, בדרך כלל שעת מחשב, שהוא דבר מוגבל אצלינו בבית. ככה גם כאשר הוא מסיים לאכול או להכין ארוחה לעצמו, הוא יכול להשאיר אחריו בלגן נורא ולומר לי "אבל סידרתי…".
אני חשה כאילו הוא חי כאן בבית, בתוך המשפחה ולא אכפת לו מאיש…
אשמח לשמוע את דעתכם,
אמא
תשובה:
שלום,
אומרים כי כגודל הציפייה – גודל האכזבה, יתכן ואת מצפה ממנו מדי הרבה ואינך מבהירה לו באופן ברור מה הן ציפיותייך ממנו.
גיל בנך הינו גיל רגיש במיוחד, הוא מצוי בעונת הטיפש-עשרה, בעשייתך הנך דוחקת אותו אל הקיר, אל מחוזות הסרבנות, בדרך זו אף עלול להיות כי יום אחד תשמעי ממנו מוזיקה כלל לא נעימה…
במקום לצפות ולהתאכזב ללא הרף, שוחחי איתו, נסי להבין מה הן יכולותיו, עד כמה הוא מבין את נושא השותפות בנשיאת עול הבית. יכול להיות גם כשתדברי איתו בגובה העיניים תופתעי לגלות כי בנך רגיש מאוד וכל דרכך איתו שגויה מיסודה והוא ממש צמא וממתין בשולי הדרך לשינוי גישה מצידכם.
נסי ותצליחי.
|
הרב יצחק ריבקין הוא יועץ חינוכי בעל ניסיון רב, הניחן ביכולת אבחון אינטואיטיבי. מחבר הספר 'לאהוב ולחנך', ומנהל אתר חינוך נט – לאהוב ולחנך. ידיו רב לו במתן פתרונות חינוכיים בכל הקשור לחינוך. |
|