בית חב"ד זכרון יעקב

העלייה 21, זכרון יעקב

זמני תפילות

א׳ - ו׳: שחרית: 08:30 | מנחה וערבית: בזמן
שבת: שחרית: 09:15

איכות-החיים היהודית

לרוב הציבור חשוב שיישמרו ערכי היהדות. מדוע נציגיו במערכות השלטון והתקשורת אינם מרגישים מחויבות להיאבק למען ערכים אלה?

 שאלה בפורום חינוך: איך לגרום לבת שלי להישמע לי?

לרובו המכריע של הציבור חשוב שיישמרו ערכי השבת, הכשרות, הנישואין והגירושין על-פי ההלכה, החינוך היהודי. מדוע נציגיו אינם מרגישים מחויבות להיאבק למען הערכים האלה?

בימינו יש מודעות רבה בציבור לערכי טבע, נוף ואיכות חיים. בעשורים האחרונים נחקקו חוקים ונקבעו תקנות, המגבילים את חופש הפרט ועולים כסף רב, אולם הציבור מקבל זאת בהבנה ואף בהערכה, מתוך הכרה בחשיבות הנושא לחיי כל אחד ואחד מאיתנו.

נכון שבעבר היו מובילי המפנה הזה קומץ 'משוגעים לדבר'. הצלחתם הגדולה היא בכך, שסחפו אחריהם חוגים רחבים, שערכי טבע וסביבה לא היו מלכתחילה בראש מעייניהם. אט-אט חלחלה החשיבות של שימור הטבע וההגנה על איכות האוויר והמים לתודעת הציבור כולו. זו דוגמה מובהקת של מאבק שהצליח – מעט אנשים, בעלי מודעות לנושא, הנחילו את ערכיהם לציבור כולו.

הצלחה וכישלון

באותה מידה היה המאבק עלול לנחול כישלון. תארו לעצמכם ששוחרי איכות הסביבה היו מייצגים מגזר מסויים בציבור, יישובים, מוסדות וארגונים. הם היו נבחרים לכנסת כנציגי המגזר, והיו מצטיירים כמי שדואגים רק לאנשיהם, למוסדותיהם, לארגוניהם ולתקציביהם. במהרה הייתה קמה צעקה גדולה על ה'כפייה הירוקה', שבשמה מגבילים את חופש הפרט וחולבים את הקופה הציבורית. עיתונאים חדי-עט היו לועגים להעדפת דיונות-חול ושפיריות-ביצה מרווחתם של בני-האדם.

זה בדיוק מה שקרה למאבק אחר, חשוב לאין-ערוך – המאבק על איכות החיים היהודית. שמירת צביונה היהודי של המדינה, טיפוח המורשת היהודית ומתן כבוד לערכי השבת וחגי ישראל, אינם עניינו של הציבור הדתי בלבד. במידה מרובה הדבר נוגע הרבה יותר דווקא לציבור המסורתי או המוגדר לא-דתי. הציבור הדתי יטפח את הערכים הללו גם בלא עזרתה של המדינה, אולם הציבור הרחב יאבד אותם אם לא יהיה כוח שיגן עליהם.

ניטול לדוגמה את השבת. יהודים דתיים ישמרו את השבת ויהי מה. לכל היותר יוותרו על מקום עבודה. אולם יהודים מסורתיים ולא-דתיים רבים יאבדו את השבת, אם תופקר לחסדי כוחות השוק. כבר עכשיו נאלצים רבבות יהודים לעבוד בשבתות ובחגים, ואם חלילה ייפרץ הסכר לגמרי וייפתחו כל החנויות ומרכזי הבילוי וגם התחבורה הציבורית תפעל בשבת, תינטל מנוחת השבת ממאות אלפי יהודים נוספים.

האם ההגנה על כל אלה היא עניינן של מפלגות דתיות וחרדיות בלבד? הלוא גם במפלגות האחרות יש די והותר יהודים בעלי זיקה לדת ולמסורת, שערכי-היסוד של עם-ישראל יקרים לליבם. מדוע לא השכילה הנציגות הדתית לגייס גם אותם למאבק חיוני זה – לא כחלק מהסכמים קואליציוניים וכ'מס' שחייבים לשלם 'לדתיים' – אלא מתוך הכרה והזדהות?

איפה החכמה

יש פער בלתי מתקבל על הדעת בין עמדותיו האמיתיות של הציבור לבין אדישות נציגיו. רובו הגדול של הציבור מגדיר עצמו שומר מסורת (במידות הקפדה שונות). חשוב לו שיישמרו ערכי השבת, הכשרות, הנישואין והגירושין על-פי ההלכה, החינוך היהודי. מדוע נציגיו במערכות השלטון והתקשורת אינם מרגישים מחויבות להיאבק למען ערכים אלה, והם נתפסים כעניינן של המפלגות הדתיות?

תארו לעצמכם שבמענה לתביעותיה של מפלגה אנטי-דתית הייתה מפלגת השלטון המרכזית משיבה: "אנחנו איננו מסכימים להרס השבת ולהפקעת הערך החשוב של נישואין כדת משה וישראל. ערכים אלה חשובים לנו ולציבור שאנו מייצגים. אין זה תשלום קואליציוני למפלגות הדתיות, אלא הבטחת צביונה היהודי של המדינה, כפי שרוצים מרבית אזרחיה". באותו רגע היה פוקע הבלון, שכביכול מיעוט מחזיק את המדינה בגרונה וכופה את אורחותיו על כלל הציבור.

המאבק הזה צודק וחיוני כל-כך, אלא שצריך לנהל אותו בחכמה, וזו עדיין לא נראית באופק.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מערכת האתר

השאירו תגובה